ב-1 בינואר 2017 השתתף שחקן הפוטבול קולין קאפרניק במה שהפך למשחק האחרון בקריירה שלו. הוא היה בן 28, בריא, שחקן מצוין, והקריירה שלו הסתיימה בלי שום קשר לפוטבול. זה קרה חודשים ספורים אחרי שהחל לכרוע ברך במהלך השמעת ההמנון במחאה על אלימות שוטרים נגד שחורים. הפגנה שלווה נגד עוול בלתי נגמר. מה שאמור היה להיות רגע גאווה למיתוס האמריקני על חופש הדיבור והמחאה, הפך לסוף הקריירה של קאפרניק.
ארבע שנים אחרי, אף שהוא ממשיך להתאמן ולשמור על כושר, אף קבוצה לא מוכנה אפילו לבחון אותו. קאפרניק בוטל, מילולית, אבל הביטול שלו מעולם לא הפך לדגל התנועה הקולנית נגד "תרבות הביטול" (Cancel Culture). זה לא מפתיע, כי כפי שהוכח שוב ושוב בשנים האחרונות, למתנגדי תרבות הביטול אין באמת בעיה עם "ביטול" — יש להם בעיה עם ביטולים ספציפיים מאוד. בעיקר, ביטול גזענות.
בשבוע שעבר הודיעו יורשיו ומנהלי עיזבונו של סופר הילדים המיתולוגי ד"ר סוס כי לא ידפיסו הוצאות חדשות של שישה מעשרות ספריו, כיוון שיש בהם קריקטורות גזעניות שב-2021 בלתי נסבל לראות אותן, ובוודאי להראות אותן לילדים. זו לא הייתה החלטת נשיא ארה"ב או הקונגרס, אפילו לא היה שום לחץ ציבורי. האנשים האחראים על המורשת של ד"ר סוס החליטו שטוב למורשת הזו אם היא תשאיר מאחור כמה כתמים.
תרבות הביטול, כפי שהיא באה לידי ביטוי בידי מתנגדיה הנוכחיים, לא באמת קיימת. זה בסך הכל רימייק של הפוליטיקלי קורקט — ביטוי פסיבי-אגרסיבי שמתקומם נגד תשלום מחיר חברתי על גזענות או מיזוגניה
כמובן שפרצה סערה גדולה. אוי ואבוי, מבטלים את ד"ר סוס. זה לא משנה שאף אחד לא מבטל את ד"ר סוס, חשובה ההזדמנות לייבב שוב על מה שבאמת מטריד את מרבית בעלי השיער הבוער: כרסום החופש להיות גזען מבלי לשלם מחיר חברתי.
ד"ר סוס, שאחראי על קלאסיקות ספרי ילדים באמת נהדרות, מייצג סוג של אמריקה מהימים הטובים שבהם לכל אחד היה ברור מה מקומו: הגבר הלבן בראש הפירמידה, והאדם השחור בתחתית. עבור פלג גדול של אמריקנים — שלא במקרה התחבר לדונלד טראמפ במסירות של כת — כל ניסיון להשאיר מאחור קריקטורות גזעניות של ד"ר סוס, או סצנת סימפתיה לעבדות ב"חלף עם הרוח", הוא מעשה אנטי-אמריקני ממש.
ציפי שמילוביץ מתוך אלבום משפחתי דיון על חופש הביטוי וגבולותיו, אם יש כאלה, חשוב והיום גם הכרחי. המדיה החברתית הביאה איתה טרנד רע של ביטול אנשים בגלל פליטות פה מהעבר או סתם השתקת כל שיח לא נוח, וזו בעיה אמיתית שצריך להתמודד איתה. אבל זה לא מה שקורה כאן.
תרבות הביטול, כפי שהיא באה לידי ביטוי בידי מתנגדיה הנוכחיים, לא באמת קיימת. זה בסך הכל רימייק של הפוליטיקלי קורקט הישן והטוב — עוד ביטוי פסיבי-אגרסיבי שמתקומם נגד תשלום מחיר חברתי על גזענות או מיזוגניה או הומופוביה או סתם בריונות. כי מה בדיוק היא תרבותו של אדם שמגדיר ביטול גילויי גזענות כביטול תרבות, אבל אין לו שום בעיה עם ביטול קריירה של מי שמוחה נגד אותה גזענות?
- ציפי שמילוביץ היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
