אפשר להבין מדוע הסיפור הזה לא כובש את סדר היום הישראלי. בין קורונה לבחירות (אם בכלל יש עדיין דרך להפריד בין שני האירועים המאז'וריים), ספק אם ניתן להכניס אפילו מטוש. זה נעשה מסובך אפילו יותר בהתחשב באיפול הכבד שהוטל על רוב מרכיבי הפרשה, שלא מותיר יותר מדי מרחב. המפגש בין רגישות ביטחונית לרגישות מדינית הוא לא החומר שממנו עשויה חגיגת שקיפות.
ובכל זאת, די במה שכן הותר לפרסום כדי להשתאות מול החשדות: עשרות אזרחים ישראלים, בהם יוצאי התעשיות הביטחוניות וצה"ל (והם לא עבדו שם בשלישות), חשודים בסחר בלתי חוקי במערכות טילים עבור "מדינה באסיה", שאינה מוגדרת כמדינת אויב. מבלי לחשוף את שמה, לא קשה להבין שמה שקרה עלול לעצבן "מדינה באמריקה".
וגם ללא ההקשר הדיפלומטי, מההודעה של המשטרה והשב"כ עולה כי אחד החששות הרציניים הוא שהנשק והטכנולוגיה כן ינחתו בסופו של דבר בידיים של ישות עוינת, שמקיימת קשרים עם אותה "מדינה באסיה". לפי אחד הדיווחים, הפרטים החמורים הזכירו לחוקר אחד את השם "נחום מנבר".
לאזרחי ישראל נוח לחשוב שכל מי שממלא תפקיד במאמץ לשמור על העליונות הישראלית באזור מונע מפטריוטיזם ועל כן לעולם לא ינצל לרעה את הידע והקשרים שצבר במהלך שירותו. זה אולי נכון ברוב המקרים
אלא שהעניין הוא לא רק למתוח קו בין פרשות עם מאפיינים דומים, אלא להבחין שוב בפוטנציאל המסוכן שטמון בעולם "הייצוא הביטחוני", שם יפה למסחר בנשק על כל סוגיו המתעדכנים תדיר. גם כאן, נראה שהדרך לגיהינום נסללה באמצעות השילוב המנצח בין סחורה שעלולה להיות קטלנית והחולשה האנושית בפני בצע כסף.
לאזרחי ישראל נוח לחשוב שכל מי שממלא תפקיד במאמץ לשמור על העליונות הישראלית באזור מונע מפטריוטיזם ועל כן לעולם לא ינצל לרעה את הידע והקשרים שצבר במהלך שירותו. זה אולי נכון ברוב המקרים, אבל המשמעות של חקירת המשטרה והשב"כ היא הוכחה נוספת, מי יודע כמה במספר: מתחת להילת הקדושה של ממלכת הסוד הביטחונית מתבצעים לכאורה גם מהלכים עם ניחוח אפל והשלכות דרמטיות תמורת בצע כסף.
וקשה שלא להסתכל על המעט שנחשף בפרשה החדשה ולראות שם את הנזקים שנערמים והולכים עקב שנים של הזנחת הסוגייה, למרות הזדמנויות שונות לבער את הנגעים. האחרונה ואולי החשובה מכולן הייתה פרשת הצוללות.
אמנם, על פניו, אין דרך לקשר בין הדברים: כאן החשד הוא ניסיון של אנשים פרטיים לעקוף את ההנחיות והתקנות, ואילו בפרשת הצוללות עסקינן במערבולת שלמה שבה מעורבים הממסד הביטחוני, מקורבים לראש הממשלה ועסקנים אזרחיים. אולם בסוף הכל חוזר לאותו אזור דמדומים של הון וביטחון, שכמו מתנהל תחת חוקים משל עצמו.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס וכשמגיעה השעה לנקות את האורוות, פתאום נשמעת אזעקת שוּשוּ. או כפי שמסר הסנגור של אחד החשודים, "זו פרשה שהשתיקה יפה לה, ודי לחכימא ברמיזא, שכן פרסומה יסב נזק ביטחוני עצום".
ובכן, לאור ההיסטוריה הקרובה והרחוקה בנושאים הללו, ספק אם מערכת האכיפה אשמה בהזנחת כלים כגון צווי איסור פרסום וצנזורה. לעומת זאת, עם כל הכבוד לחכימא ולרמיזא, האינטרס הציבורי הוא לדאוג שהסיפור יקבל מקלחת ארוכה ואגרסיבית של אור שמש מוחלט.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
