בסוף השבוע שחרר הקמפיין של ג'ו ביידן, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, תשדיר בחירות שמיועד לאוכלוסייה השחורה בארה"ב, בכיכוב שחקן הקולנוע סמואל ל. ג'קסון. באינטונציה הכועסת שהפכה אותו למיתוס אומר ג'קסון לצופים: "פעם הם הכריחו אנשים שחורים לשלם מס מיוחד כדי להצביע, אחר כך עשו לנו מבחני כתיבה וקריאה, ואז באו אלימות וטרור גזעני. היום זה יום חדש, אבל הטריקים המלוכלכים ישנים. אם ההצבעה שלכם לא הייתה חשובה, הם לא היו מתאמצים כל כך לקחת אותה מכם".
סמואל ל. ג'קסון נגד הדיכוי: "תצביעו, כי טראמפ רוצה שלא"
כמעט בלתי נתפס שצריך להקפיץ את סמואל ל. ג'קסון לצלם תשדיר כזה ב-2020. כמעט לא ייאמן ש-55 שנה אחרי שנחתם החוק שמעניק שוויון זכות הצבעה לכל אזרחי ארה"ב, עדיין מתנהל קמפיין מאסיבי, מתודי ויקר מאוד, שמטרתו אחת: לדכא ככל האפשר את אחוזי ההצבעה בקרב מצביעים שחורים, הנוטים באופן ברור להצביע עבור המפלגה הדמוקרטית.
זו לא תופעה חדשה. ב-1981 גייסו רפובליקנים בניו ג'רזי שריפים ושוטרים לשעבר, ושלחו אותם "להשגיח" מחוץ לקלפיות באזורים שבהם היה אחוז הצבעה גבוה של שחורים. הם עמדו שם חמושים, עם סרט על הזרוע שעליו נכתב "כוח המשימה הלאומי לביטחון בקלפי", והפחידו מצביעים שחורים.
בבחירות לקונגרס בשנת 1986 שלחו רפובליקנים בלואיזיאנה מכתבים למצביעים שחורים ברחבי המדינה. כל מכתב כזה שחזר בדואר עם החותמת "לא ניתן למסירה" שימש עבורם הצדקה להסיר את שמו של האדם מפנקס הבוחרים בטענה שהוא כבר לא גר בלואיזיאנה. מצביעים לבנים מעולם לא קיבלו מכתבים כאלה.
אבל אלה היו ניסיונות ספוראדיים יחסית, והם נעשו בדרך כלל בשקט. שני דברים השתנו בשנים האחרונות, והחזירו את אמריקה שנים רבות לאחור. אחד הוא דונלד טראמפ, והשני הוא החלטה של בית המשפט העליון מ-2013 שפגעה באופן אנוש בחוק שוויון זכות ההצבעה. נשיא בית המשפט, ג'ון רוברטס, אמר אז פחות או יותר שהגזענות באמריקה הסתיימה והחוק כבר לא באמת נחוץ. ההחלטה החדשה נתנה למדינות חופש להטיל הגבלות כראות עיניהן, בלי להיזקק לאישור הממשלה הפדרלית כפי שדרש החוק המקורי. עוד קבע בית המשפט העליון כי כבר אין צורך לשלוח משקיפים פדרליים לקלפיות, בעיקר בדרום, כדי להגן על זכויותיהם של מצביעים בני מיעוטים.
סטודנט לא, חבר ב-NRA כן
מדינות רבות אכן קפצו על הפרצה, והחלו למרר את חייהם של מצביעים שחורים. דוגמאות יש בשפע. מדינת ג'ורג'יה, למשל, סגרה בשנים האחרונות 214 קלפיות. כולן, לגמרי במקרה, באזורים שבהם יש אחוז גבוה של אוכלוסייה שחורה. כמעט 10% מתושבי ג'ורג'יה שהצביעו ב-2012 נמחקו בשנים האחרונות מפנקס הבוחרים. כל מה שצריך הוא טעות אחת באיות השם – תופעה שכיחה כשמדובר בשמות של אמריקנים שחורים – והמצביע נמחק מהפנקס. אלפי מצביעים שחורים, בעיקר מבוגרים, איבדו כך את זכות ההצבעה שלהם.
ניסיון אחר לפגוע במצביעים באזורים דמוקרטיים, או פשוט להשאיר את אחוז ההצבעה נמוך, הוא על-ידי הגבלת השימוש בתיבות דואר המיועדות למסירת טופסי הצבעה מוקדמת. בפנסילבניה, למשל, תבעה המפלגה הרפובליקנית לאסור שימוש בתיבות האלה בכל 67 המחוזות של המדינה, ורק ביום שישי האחרון חסם בית המשפט את הניסיון הזה.
מקרה בוטה נוסף של הגבלת תיבות דואר ייעודיות נרשם בטקסס. במחוז האריס של מדינת הענק, שאליו משתייכת העיר הדמוקרטית יוסטון, גרים 4.7 מיליון איש. עד לפני שבועיים היו שם 12 תיבות כאלה, אבל המושל הרפובליקני של המדינה, גרג אבוט, החליט להותיר רק אחת, מה שגורם כמובן לתורי ענק שבהם נאלצים המצביעים לעמוד רק כדי להשליך מעטפה לתיבת דואר. לשם השוואה, במחוז מרסר שבמדינת ניו ג'רזי מתגוררים כ-367 אלף איש, ולהם יש 15 תיבות דואר כאלה. ניו ג'רזי היא מדינה דמוקרטית, טקסס רפובליקנית. לא קשה לראות מה קורה כאן.
בטקסס חלות באופן כללי ההגבלות הקשות ביותר על מצביעים, ואלה מיועדות לפגוע לא רק בבני מיעוטים אלא גם במצביעים צעירים, שאף הם מצביעים באחוזים גבוהים למפלגה הדמוקרטית. כך למשל אפשר להשתמש בתעודת חבר בארגון הרובאים הארצי (NRA) כתעודה מזהה, אבל תעודת סטודנט לא מספיקה.
לא רק שחורים וצעירים עוברים מסע ייסורים בדרך לקלפי. במדינת צפון דקוטה, שבה מתגוררת אוכלוסייה גדולה של ילידים-אמריקנים, העבירו הרפובליקנים חוק שלפיו מצביע חייב לספק כתובת מגורים נוכחית מדויקת. הבעיה היא שהילידים האמריקנים גרים בכפרים מרוחקים, ויש להם רק מספר של תיבת דואר אחת שאליה מגיע הדואר של הכפר כולו. וכך, לפי החוק החדש, אלפי צאצאים לאמריקנים המקוריים לא יכולים להצביע בבחירות בארה"ב.
נשאיר פרצה להאקרים
כל השיטות האלה קיבלו השנה תוספת סטרואידים בדמות דונלד טראמפ. כמו רפובליקנים ממסדיים מהסוג שהוא מתעב, גם טראמפ יודע כי אם לכל אזרח אמריקני תהיה גישה קלה להצבעה, המפלגה הרפובליקנית תתקשה מאוד לנצח בבחירות ארציות. הוא יודע את זה, בין היתר, כי ב-2016 ב"הצבעה הפופולרית" (מניין קולות הבוחרים עצמם, בניגוד למניין האלקטורים) הוא הפסיד להילרי קלינטון בהפרש של כמעט שלושה מיליון קולות. עד היום הוא טוען שוב ושוב, בלי שום ראיות, כי 3 עד 5 מיליון מצביעים לא חוקיים הצביעו בבחירות ב-2016.
המציאות שנמצאת מול עיני הרפובליקנים היא שב-6 מ-7 מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות זכה המועמד הדמוקרטי ביותר קולות, והדמוקרטים בשני בתי הקונגרס מייצגים באופן כמעט קבוע יותר אזרחים אמריקנים. המפלגה הרפובליקנית היא יותר ויותר מפלגת מיעוט, שהדרך היחידה שלה להמשיך לשלוט היא דיכוי הצבעה. ההיבט של דיכוי ההצבעה שבו טראמפ שונה מהממסד הרפובליקני, הוא הנטייה שלו להגיד בקול רם את מה שעד עכשיו נאמר בשקט.
בחודש יוני אמר טראמפ לאתר "פוליטיקו" כי המכשול הגדול ביותר שלו בדרך לכהונה שנייה הוא לא, למשל, הטיפול הכושל במשבר הקורונה, אלא "אם נפסיד בכל התביעות המשפטיות שלנו. יש לנו תביעות רבות בכל מקום כדי להגביל את ההצבעה. אם נסכים להצבעה בדואר, זה יהיה הסוף של המפלגה הרפובליקנית, אסור לנו לאפשר את זה".
המלחמה של הרפובליקנים בזכות ההצבעה כוללת לא רק הטלת ספק בחוקיות ההצבעה בדואר, אלא גם איומים בהצבת חיילים בקלפיות וחסימת מימון בקונגרס לאבטחת מכונות הצבעה מפני פריצה של האקרים. אפילו התובע הכללי, וויליאם באר, מפעיל את כל עוצמת משרד המשפטים כדי לשים מקלות בגלגלי ההצבעה, ואמר ל"פוקס ניוז" כי "הצבעה בדואר היא פתח לזיופים". אין לזה כל סימוכין או הוכחות: הצבעה בדואר היא מסורת אמריקנית עתיקת יומין ונחשבת בטוחה לחלוטין – שיעור הזיופים בהצבעה בדואר ב-2016 עמד על 0.0025 אחוז. למעשה, היסטורית הרפובליקנים מצביעים בדואר יותר מהדמוקרטים, מכיוון שבסיס המצביעים שלהם מבוגר הרבה יותר.
לפני שנה דלפה לתקשורת קלטת שמע שבה נשמע ג'סטין קלארק, אחד מיועצי הבחירות הבכירים של טראמפ, אומר לעורכי דין רפובליקנים בוויסקונסין כי "המפלגה הסתמכה באופן מסורתי על דיכוי הבוחרים. זה גם מה שתראו ב-2020. זו תהיה תוכנית הרבה יותר גדולה ואגרסיבית, במימון הרבה יותר טוב". ואכן, הקמפיין של טראמפ והמפלגה הרפובליקנית משקיעים 20 מיליון דולר בתביעות ביותר מתריסר מדינות, כולל קולורדו התחרותית ומינסוטה, מישיגן, וויסקונסין, פנסילבניה ופלורידה המתנדנדות. למעשה, הרפובליקנים מנהלים מאבקים משפטיים אפילו במדינות שבהן אין לטראמפ סיכוי לנצח. בחודש מאי תבעו את מושל קליפורניה, גאווין ניוסום, לאחר שזה החליט לשלוח טופסי הצבעה בדואר לכל בעלי זכות הבחירה במדינה הגדולה באמריקה.
תספור סוכריות ג'לי
לפעמים קל לשכוח כי ארה"ב לא הייתה דמוקרטיה עד אמצע שנות ה-60' של המאה שעברה, ונבנתה מראשיתה על דיכוי מצביעים. כבר בימים הראשונים של המדינה החליט הקונגרס שכל עבד נחשב לשלוש חמישיות האדם, ומנע זכות הצבעה מנשים וכל מי שלא היה אדם לבן בעל נכס.
18 באוגוסט 1920, אז נכנס לתוקף התיקון ה-19 לחוקה שהעניק לנשים זכות הצבעה, הוא תאריך היסטורי ורב-חשיבות, אבל גם איתו ארה"ב עדיין לא הייתה דמוקרטיה. ילידים אמריקנים נאלצו להגיש ב-1948 תביעה כדי להגן על זכויות ההצבעה שלהם, ואמריקנים-אסייתים לא יכלו להתאזרח, שלא לדבר על להצביע, עד שנת 1952. שחורים סבלו מהגבלות מחפירות כמו דרישה לספור סוכריות ג'לי כדי להוכיח שהם יודעים לספור לפני שיקבלו אישור להצביע.
חוק שוויון זכויות ההצבעה משנת 1965 נועד לסלול את הדרך למדינה שבה אדם אחד שווה קול אחד. זה היה שינוי ססמי בהיסטוריה האמריקנית, ניצחון עצום לתנועת מחאה לא-אלימה בראשות מרטין לותר קינג, אבל אפילו הנשיא הדמוקרטי שחתם על החוק, לינדון ג'ונסון, ידע שאי אפשר לחסל גזענות דרך חקיקה. "איבדנו עכשיו את דרום ארה"ב ל-50 שנה לפחות", אמר ג'ונסון לראשי המפלגה הדמוקרטית אחרי החתימה, וצדק לגמרי.
ב-55 השנים שחלפו מאז לא זכה אף מועמד דמוקרטי לנשיאות ברוב הקולות הלבנים בארה"ב, אבל את הדמוגרפיה במדינת השעטנז הגדולה בעולם אי-אפשר לעצור. אפשר רק לנסות לדכא אותה. "תצביעו כאילו חייכם תלויים בכך", מסיים סמואל ל. ג'קסון את תשדיר הבחירות החדש שלו, "תצביעו לא כי אני רוצה שתצביעו, אלא כי דונלד טראמפ לא רוצה שתצביעו".
