בשם הציונות ואהבת הארץ עלה סבי בנימין מתימן ב-1942. שבע שנים לאחר מכן, במבצע "על כנפי נשרים", עלתה גם סבתי גליה. הם התחתנו והקימו בית במושב עמקה בצפון, בציפייה לבנות חיים חדשים בישראל.
ב-1952 הגיעה סבתי לבית החולים רמב"ם בחיפה עם בתה הבכורה בת השנה, מרגלית, שלא חשה בטוב, ושם ביקשו שתישאר להשגחה במחלקת הילדים. לאחר כמה ימים חזר לשם סבי לביקור, אבל האחות רק אמרה לו: "הילדה מתה, תלך הביתה". צעקות הכאב של סבי בנימין הרעידו את קירות המחלקה, ולמרות שהתעקש, לא נתנו לו לראות את הגופה ולא הציגו בפניו תעודת פטירה. בידיים ריקות ובעיניים דומעות הוא חזר הביתה ומסר את הבשורה המרה לסבתא גליה.
למחרת חזרה לשם גם סבתא, שהייתה אז בהיריון עם דודתי, אבל הצוות הרפואי הפחיד אותה. "יהיה לך קשה לראות את הגופה של הילדה", אמרו לה. למרות שצרחה ובכתה שהיא דורשת לראות את בתה, היא וסבי לא הצליחו לגלות מה עלה בגורלה. האבל שלהם היה כפול - גם על אובדן בתם הבכורה וגם על אובדן האמון והאכזבה הקשה מהמדינה שאליה ייחלו כל כך לעלות.
שנים לאחר מכן חזר אותו הסיפור, בגרסאות שונות, אצל עוד ועוד משפחות. התברר שכך נחטפו אלפי ילדים, אך הדבר לא עניין אף אחד. במשך עשורים גורשו ההורים האבלים מהמשרדים הממשלתיים מבלי לקבל תשובות, מסמכי ארכיון חלקיים בלבד נחשפו ובדיונים הרבים שנערכו בוועדות הכנסת לא הצהירה המדינה מעולם - אתם צודקים, זה קרה וזה נורא.
ועכשיו, אחרי שנים של ייסורים וחודש לפני הבחירות, אישרה הממשלה פה אחד הסדר, שאותו כינתה "היסטורי", שבמסגרתו יועברו 150 אלף שקלים לכל משפחה שבנה נפטר ו-200 אלף שקלים לכל משפחה שהוועדה קבעה כי לא ידוע מה עלה בגורלו של בנה. שבעה עשורים לקח לממשלה להביע צער על האירועים שהתרחשו בימיה הראשונים של המדינה ולהכיר בסבלן של המשפחות.
איפה הייתם כל השנים? מאות הורים כבר נפטרו מבלי לדעת מה קרה לילדיהם, ואתם התעלמתם מהם וקראתם להם משוגעים. שלחתם אותם לביתם בזלזול וללא רחמים. שום סכום לא יכפר על העוול שנעשה למשפחות, בוודאי לא אחרי 70 שנה של הכחשה. שום סכום לא שווה לאובדן ילד להוריו.
סבי נפטר בלב שבור, כשאינו יודע מה קרה לבתו, מלא בייסורים על כך שלא עשה די כדי להשיב אותה הביתה. סבתי דומעת עד היום בכל פעם שהיא מספרת על מרגלית, כאילו הכל קרה רק אתמול. וכשהפרשה עולה שוב לכותרות היא עדיין מחכה בסלון, מקווה שתקיש בדלת ותגיד "אמא, אני בבית".
