סביר להניח שראש הממשלה מנחם בגין והרמטכ"ל רפאל איתן לא חשבו כלל על סמליות המועד שבו שלחו לפני 40 שנה את טייסי חיל האוויר להשמיד את הכור העיראקי, כש-40 שנה קודם לכן - מחר (יום ג') לפני 80 שנה - התרחש באותה עיראק ה"פרהוד". ואולי לזימון התאריכים יש משמעות.
אבות אבותינו הגיעו לבבל כ-600 שנים לפני הספירה הנוצרית. במהלך השנים הפכו לעילית בתחומי הכלכלה, ההשכלה והתרבות בעיראק, עד שב-1933 עלתה לשלטון המפלגה הפרו-נאצית, בראשות רשיד עאלי אל-כילאני. כעבור שמונה שנים, ב-1 ביוני 1941, התרחש הפוגרום הגדול ביהודי עיראק, הפרהוד, שבמהלכו אנשיו של אל-כילאני רצחו, התעללו, בזזו ופרעו ביהודים.
הפרהוד הוא גם הזיכרון הראשון שלי בחיים. אמנם הייתי רק בן שנתיים או שלוש, אך את הבהלה שלי לא אשכח לעולם. מבעוד יום פשטו אנשיו של הצורר הפרו-נאצי, בעידוד המופתי חאג' אמין אל-חוסייני והשגריר הנאצי, על רחובות היהודים בבגדד הבירה וסימנו כל דלת בבתי היהודים. כך הם גם עשו בסמטה שבה גרה משפחתי, לא רחוק מהשוק המרכזי של בגדד באותם ימים. הם טבלו את כפות ידיהם בדליים בצבע אדום וסימנו "חמסה" על דלתה של כל משפחה יהודית, וכך התקרבו לקצה הסמטה שלנו.
למחרת, בערב שבועות, פרצו הבריונים בהמוניהם לרחובות היהודים, וגם לסמטה שלנו, כשבידיהם כלי נשק, לומים, גרזנים וכלי משחית נוספים שנקרו בדרכם. הם ריסקו בקלות כל דלת שסומנה כבית של יהודים, רצחו את בעל הבית ובניו, התעללו ואנסו את הנשים והבנות. בנוסף חמדו את הזהב ואת הכסף של הבנים והבנות, קטעו את ידיהם ואת רגליהם ולקחו את התכשיטים לכיסם. באותם יומיים של חג יהודי, שהפך לפוגרום נורא ואיום, נרצחו והומתו בדרכים נוראות מאות רבות של בני העדה היהודית.
משנודע הדבר בארץ ישראל, נשלחו אנשי הקיבוץ המאוחד לעזור בהקמת המחתרת הציונית שהבריחה והעלתה לבסוף את יהדות עיראק. גם אני הוברחתי בגיל 10.5, לבד, מפני שאחיי היו במחתרת
אבי, יצחק כהן ז"ל, יצא באותו כהרגלו עם שחר לעבודתו בחברת הרכבות. אמי, באומץ ליבה, הצילה אותנו מידי הפורעים ברוב חוכמה ותחכום. אמי הייתה אהובה על כל השכנים, יהודים, נוצרים ומוסלמים. כשהתקרבו הרוצחים אל ביתנו היא הזעיקה את השכן המוסלמי אבו-עבאס, והשביעה אותו על אמונתו בנביא כי יציל אותה ואת ילדיה. השכן הטוב לא היסס, ותוך שהסתכן להירצח הכניס אותנו לביתו, וכמו כן שלח את אחיו לעמוד מול דלתנו עם חרב שלופה, מעשה שמנע מהפורעים מלפגוע בבית.
באותם ימים הייתה ההנהגה היהודית בעיראק הנהגה דתית בלבד, ולקהילה היהודית לא הייתה כל דרך להתגונן. בעקבות הפרהוד החלו נערות ונערים, בעיקר בבגדד, לחפש כיצד להתארגן לקראת פוגרום נוסף, אם יתרחש. משנודע הדבר בארץ ישראל, נשלחו אנשי הקיבוץ המאוחד לעזור בהקמת המחתרת הציונית שהבריחה והעלתה לבסוף את יהדות עיראק כולה לישראל. גם אני הוברחתי לישראל בגיל עשר וחצי, לבד, מפני שאחיי היו פעילים במחתרת.
במלאות 80 שנה לאותו חג שבועות קטלני, חשוב לנו לזכור את אותם יהודים שנרצחו, את אותם נערים ונערות אמיצים שפעלו והצילו את יהודי עיראק עד שהותרה עלייתם ארצה. באופן אישי, הייתי רוצה שנחפש, אנחנו וגם העיראקים, נתיבים חדשים לשלום בין שתי המדינות.
- רן כהן הוא שר וחבר כנסת לשעבר, ומחבר הספר "סעיד"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
