מרד הצעירים הערבים, שמכונה "האביב הערבי", החל בתוניסיה ב-17 בדצמבר 2010 והתפשט לאחר חודש לבחריין, אבל אנחנו בישראל נדרכנו רק כעבור חמישה שבועות, כשצפינו על מסכי הטלוויזיה במאות האלפים שהפגינו בכיכר תחריר בקהיר ודרשו מהנשיא חוסני מובארכ להתפטר. ראינו את השוטרים ואת אנשי מנגנוני ביטחון הפנים המצרים מנסים לשווא לפזר את המפגינים; תחילה בגז מדמיע, אחר כך בירי חי ובדריסה, ואז נסוגים בבהלה בעוד חיילי צבא מצרים, בהוראת מפקדיהם, עומדים מנגד ואינם מסתירים את אהדתם למפגינים.
כעבור כמה שבועות, בין השאר בלחצו של נשיא ארה"ב ברק אובמה, התפטר מובארכ והוברח לשארם א-שיח'. סגנו עומר סולימן תפש את מקומו בתמיכת הצבא, ונעשה ברור יותר ויותר שתנועת "האחים המוסלמים" הקיצונית והמאורגנת, שחמאס צמח מתוכה, היא כעת הכוח הפוליטי העולה במצרים.
בפברואר 2011 כבר נעשה ברור בישראל שבעולם הערבי כולו מתחוללת רעידת אדמה רבתי - חברתית ופוליטית - שמקריסה משטרים, שעלולה לשנות את המפה המדינית של המזרח התיכון שעוצבה בהסכמי סייקס-פיקו ב-1916 ושהאיסלאמיסטים הם בה כוח מוביל. פוליטיקאים ישראלים והציבור בארץ החלו לחשוש ברצינות שמצרים הנצבעת בירוק איסלאמיסטי תתהפך עלינו, ושנשקפת סכנה של ממש לשלום הקר שהחזיק עד אז מעמד 31 שנים.
התקשורת "ירדה" על צה"ל, ובעיקר על אגף המודיעין (אמ"ן) ועל המוסד שלא חזו את המהפכה במצרים. כמה שבועות לפני האירועים בכיכר תחריר העריך מי שהיה אז ראש אמ"ן וכיום הרמטכ"ל, אביב כוכבי, באוזני חברי ועדת החוץ והביטחון שהאחים המוסלמים אינם מסוגלים להפיל את משטרו של מובארכ. ראש המוסד דאז, מאיר דגן ז"ל, השמיע אותה הערכה באוזני עמיתיו האמריקנים כי משטרו של מובארכ יציב.
ראשי קהילת המודיעין והרמטכ"ל גבי אשכנזי - שסיים באותה תקופה את תפקידו - טענו שקשה עד בלתי אפשרי לחזות התקוממות עממית ספונטנית שמאחוריה לא עומד ארגון, שאין לה הנהגה ברורה ושהמסרים שלה עוברים כאש בשדה קוצים ברשתות החברתיות, בלא יד מכוונת. בהתאם, בתחילת "האביב הערבי" לא היו לאוספי המידע ומנתחיו בקהילת המודיעין אמצעים ושיטות לחקור ביעילות "הלכי רוח".
טענה זו הייתה נכונה ומוצדקת לשעתה. כיום, בין השאר כתוצאה מלקחי אותה תקופה, יש בידי אמ"ן ושב"כ כלים טכנולוגיים המאפשרים לאסוף ולעבד בזמן קצר כמויות עצומות של מידע (Big Data) מהרשתות החברתיות וממקורות זמינים אחרים, ולהפוך אותו באמצעות בינה מלאכותית למודיעין. שב"כ, אמ"ן ומשטרת ישראל יכולים כעת לחזות גם אירועים ספונטניים שמעורבים בהם אלפים, ולהיערך להם.
אבל בתחילת העשור עוד נאלצו מקבלי ההחלטות בישראל להסתמך על הניסיון והתובנות שנצברו בקהילת המודיעין, ועל האינטואיציה של חוקרי חטיבת המחקר באמ"ן ובאגף המחקר במוסד.
המרוויחה הגדולה: איראן
בניגוד לאופטימיות האופורית שאפפה את הצעירים הערבים שיצאו לרחובות, כמו גם רבים מאנשי התקשורת והפוליטיקאים הליברלים באירופה ובארה"ב, בישראל היו הגורמים הרלוונטיים (וגם התקשורת) זהירים בהערכותיהם. הם הטילו ספק בסיכוי שההתקוממות תצעיד את המזרח התיכון לעתיד טוב יותר, והצביעו על הסכנות הפוטנציאליות לביטחוננו הלאומי.
בגלל חוסר הוודאות שאפיין את המצב החליטו באמ"ן ובצה"ל שלא להשתמש במונח "אביב ערבי", המדיף ניחוחות של פריחה ותקווה, כשבאו לנתח את הזעזועים במדינות האזור אלא במונח הניטרלי "טלטלה". ההמלצה למקבלי ההחלטות בירושלים ובקריה בתל אביב הייתה לעקוב בדריכות, אך לא להתערב כל עוד לא נשקפת לישראל סכנה ממשית ומיידית.
עשר שנים חלפו, "הטלטלה" עדיין לא הסתיימה, ולפחות לפי שעה "האביב הערבי" לא שיפר את מצבם של הערבים אלא החמיר אותו. מלחמות האזרחים שפרצו בחודשים הראשונים בעקבות התמוטטות המשטרים הדיקטטוריים המושחתים נמשכות, וממיטות מוות, עוני ופליטות על מיליונים בלוב, בתימן ובסוריה; רעשי המשנה החמירו את חוסר המשילות, את השחיתות ואת הידרדרות הכלכלה בעיראק, בלבנון, בסודן ובאלג'יריה, ואת הגנרל מובארכ החליף בארמון הנשיאות בקהיר הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי, השולט בארצו ביד ברזל בתמיכת הצבא.
האיבה העתיקה בין הסונים לשיעים, המשסעת כבר מאות שנים את המוסלמים במזרח התיכון, צפה ועלתה אל פני השטח המזרח-תיכוני. האיסלאם הסוני (סלפי) הקיצוני על שני פלגיו, האיסלאם הפוליטי (האחים המוסלמים) המתון יחסית והג'יהאד העולמי הרצחני (אל-קאעידה ודאעש), הציע את עצמו לצעירים כחלופה קוסמת למשטרים הישנים.
המרוויחה הגדולה מהאביב הערבי הייתה איראן. האייתולות השיעים בטהרן פחדו בהתחלה שצעירי ארצם יראו באביב הערבי מודל לחיקוי, וחששו לשרידות משטרם. גם התחזקות האיסלאם הסוני הרדיקלי כתוצאה מהטלטלה הדאיגה אותם לא מעט, אולם כשהצעירים האיראנים לא יצאו לרחובות, והמערב בהנהגת ארה"ב לקח על עצמו את המלחמה בדאעש ובאל-קאעידה, הבינו עלי חמינאי וחבריו להנהגה שהתוהו ובוהו בעולם הערבי מציע להם הזדמנות אסטרטגית בלתי חוזרת למצב את עצמם ואת הזרם השיעי כגורם כוח דומיננטי והגמוני במזרח התיכון.
פריסה מטהרן ועד הים התיכון
מטרה אסטרטגית נוספת של האייטולות שנראתה להם בהישג יד הייתה בשלב ראשון להרחיק כל גורם מאיים מגבולותיהם, ולהרתיע את ישראל ואת מדינות המערב מתקיפת המתקנים של תוכנית הנשק הגרעיני שלהם. בשלב שני – לסלק את כל הכוחות הזרים מאדמת המזרח התיכון ולמחוק את ישראל מהמפה. הזרוע לביצוע האסטרטגיה הזו היה כוח קודס של משמרות המהפכה בפיקודו של קאסם סולימאני, שהיה מהוגיה.
הישגם הראשון והחשוב ביותר עד כה של סולימאני ואנשיו היה כשמנעו את התמוטטות המשטר בדמשק בתחילת מלחמת האזרחים בסוריה. סולימאני הציל את בשאר אסד ואת בני עדתו העלאווים (שיעים) מציפורני גורל איום שציפה להם מידי המורדים הסונים, ובתמורה קיבל מאחז איראני אסטרטגי מוצק בסוריה, מסדרון יבשתי רצוף מטהרן ללבנון דרך עיראק וסוריה, גישה ישירה לנתיבי הים באגן המזרחי של הים התיכון וכרטיס השתתפות בשיקום הכלכלי הרווחי של סוריה, אם וכאשר תסתיים המלחמה.
המאחז בסוריה וההתייצבות של משמרות המהפכה ושלוחיהם על גבולה הצפון-מזרחי של ישראל הוא הרווח האסטרטגי נטו האיראני הגדול ביותר, ובה בשעה הנזק החמור ביותר שנגרם לביטחון ישראל, כתוצאה מהאביב הערבי.
ההתייצבות על הגבול מאפשרת לאיראן לנסות להקים חזית נוספת נגד ישראל ברמת הגולן, על פי מודל האיום הנשקף מחיזבאללה בלבנון ליישובי קו הגבול ולעורף האזרחי. חופש התנועה והפעולה בסוריה והמסדרון היבשתי מאפשרים לאיראנים לסייע להתעצמות חיזבאללה וצבא סוריה בנשק טילי שהולך ונעשה מדויק וקטלני, ובמערכות הגנה אווירית מתוחכמות שעלולות להגביל את חופש הפעולה (העליונות האווירית) של חיל האוויר. הבסיסים הקרקעיים שקיבלו האיראנים ברמת הגולן ובעומק סוריה מקילים עליהם לאסוף מודיעין בישראל ולצבור כוחות נאמנים להם, אנשי חיזבאללה ומיליציות שיעיות, כדי להכין פיגועים ואולי אף לתקוף לתוך שטח ישראל.
המאמץ והכסף שהשקיעו האיראנים בלבנון ובסוריה אמורים בראייתם להשתלם להם בטווח הארוך כשירתיעו את ישראל מלתקוף בלבנון, כש"הקשת השיעית" בהנהגתם תתייצב מהמפרץ הפרסי עד לים התיכון וכשיתחיל השיקום הכלכלי של סוריה מהריסותיה.
האם טעינו במדיניות מול סוריה?
מוצר לוואי של ההתבססות האיראנית בסוריה הוא הניסיון הקרבי, היכולת לפעול במסגרות גדודיות ולתפעל ארטילריה וטנקים שרכש חיזבאללה כשנלחם בסוריה על פי דרישת טהרן. התוכניות וההכנות שעושה כעת חיזבאללה לתקוף לתוך שטח ישראל הן תוצאה ישירה של הניסיון הזה, ובעיקר של הביטחון העצמי שהביאו עימם אנשי כוח העילית "רדואן" של חיזבאללה מהלחימה בסוריה.
בתחילת מלחמת האזרחים התלבטו בצה"ל, במערכת הביטחון, במל"ל ובקבינט בשאלה אם ראוי ורצוי להתערב בסוריה כדי לסייע למורדים להפיל את משטר אסד. הטענה העיקרית בעד התערבות הייתה שנפילת משטר אסד העלאווי-שיעי תמנע את ההתבססות האיראנית בסוריה. הנימוק נגד היה שהתערבות ישראלית במלחמת האזרחים עלולה להביא לתוצאה לא רצויה ולא צפויה, בעוד המשך הלחימה מחליש את סוריה ומנטרל את יכולתה לפעול צבאית נגדנו להרבה עשורים.
נימוק נוסף היה שאם ישראל תפעיל כוח בסוריה, זה יאפשר לאסד לאחד מאחוריו בנימוקים פטריוטיים-דתיים את העריקים מצבא סוריה ואת האיסלאמיסטים הקיצוניים, ואנו לא נשיג את המטרה ובנוסף לכך ניקלע למלחמה מדממת.
נימוק אחר היה שסיוע למורדים להפיל את אסד יאפשר לאנשי הג'יהאד העולמי להשתלט על סוריה ולהפנות את מלוא האנרגיות הרצחניות שלהם נגדנו. קנאי הזרם הסוני-סלפי הקיצוני גרועים ומסוכנים לנו מהקיצונים השיעים, טענו מתנגדי ההתערבות בסוריה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הזהיר מטבעו והקבינט החליטו בסופו של ויכוח שלא להתערב, ולסכל את ההתבססות הצבאית של איראן בסוריה באמצעות מערכה של מכות אש מבוססות על מודיעין מדויק, שיונחתו בצורה סלקטיבית ובעוצמה שלא תדרדר למלחמה (מה שמכונה מב"מ - מערכה שבין המלחמות).
בהמשך גיבשו בצה"ל מדיניות זהירה, שעל פיה העניקו סיוע הומניטארי לכפריים בגולן הסורי ולאנשי מיליציות מורדים מקומיות. הם קיבלו טיפול רפואי בבית חולים על הגבול ובמקרים חמורים בשטח ישראל, ובנוסף סיפקנו להם מוצרים חיוניים. הוויכוח אם ישראל פעלה נכון כשלא הפילה את אסד עדיין נמשך בשקט בין אנשי ביטחון בעבר ובהווה. הטענה המרכזית היא שאיראן הפנאטית אך מתוחכמת על גבולנו מהווה איום הרבה יותר חמור על ישראל מאשר כמה חמומי מוח איסלאמיסטים.
במצוקתם פנו השליטים הערבים לישראל
ההתפתחות הביטחונית החיובית החשובה ביותר מנקודת ראות ישראלית הייתה ההחלשה הניכרת של האיום הצבאי המדינתי-קונבנציונלי עליה. צבאות סוריה ולוב נגרעו כליל מהמשוואה הצבאית המזרח-תיכונית, וצבאות מדינות ערב האחרות נחלשו מאוד - אם בגלל שנדרשו להפנות את עיקר משאביהם הפיזיים והמודיעיניים להגנת המשטרים ואם כי נשאבו לעימותים פוליטיים פנימיים (למשל במצרים) ובין-ערביים (בתימן).
את מקומם כאיום הצבאי העיקרי על ישראל במעגל הראשון תפשו צבאות הטרור של חיזבאללה, חמאס, המיליציות השיעיות הפועלות במימון איראן ובהנחייתה ובמידה רבה גם דאעש, שקם תוך כדי ההתקוממות בסוריה.
חמאס ודאעש קיבלו נשק וחומרי חבלה רבים שהוברחו עבורם ממחסני הנשק של צבא לוב אחרי קריסת משטר קדאפי. ההברחה התבצעה במימון איראני, דרך מצרים וסודן ומשם לסיני. המדינות שנעשו בלתי משילות בעקבות האביב הערבי היו חממות של פעילות חתרנית אלימה, שזלגה לשכניהן וגם לישראל.
התפתחות נוספת כתוצאה מהאביב הערבי, שלה השפעה חיובית חזקה על מצבה הביטחוני, המדיני והכלכלי של ישראל, היא שינוי סדר העדיפויות של המשטרים הערביים ששרדו את מכת הגל הראשון של הטלטלה. כל המלכים והאמירים, שלרובם יש נפט ולגיטימציה דתית, שרדו; רוב הדיקטטורים הצבאיים הודחו. כתוצאה מכך עלו הפעילות והשיקולים שנועדו להבטיח הישרדות בשלטון לראש סדר העדיפויות של השליטים הערבים.
האיום האיראני, והאיום שנשקף מצד האיסלאמיסטים הקיצוניים למשטרים ממצרים, דרך כוויית ועד סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין, נעשו מוחשיים וריאליים מתמיד. ישראל, שצברה ניסיון ויכולות בהתמודדות הן עם איראן והן עם האיום האיסלאמיסטי, שקהילת המודיעין שלה מספקת מודיעין שלא יסולא בפז ואשר נודעת לה השפעה חזקה על ההתנהלות האסטרטגית של הממשל בוושינגטון - הייתה כתובת טבעית שאליה פנו השליטים הערבים במצוקתם, במיוחד אחרי שגילו שממשל אובמה הוא משענת קנה רצוץ.
ההתקרבות בין מצרים של גנרל א-סיסי לבין ישראל, ושיתוף הפעולה ההדוק שבין צבאות שתי המדינות, ואפילו הסכמי נרמול היחסים עם איחוד האמירויות ובחריין, הם תוצאות של תהליכים שראשיתם באיומים שנוצרו על המשטרים באביב הערבי. פחות גלויה לעין העובדה שבעקבות האביב הערבי נעשו השליטים הערבים קשובים לרחשי הלב ולהלכי הרוח של הרחוב, ובעיקר לצורך לספק לצעירים במדינותיהם פרנסה בכבוד. זו הייתה סיבה נוספת לפתח קשרים עם אומת הסטארט-אפ ולהניח בצד את העוינות המסורתית.
ומי נשאר מאחור? הפלסטינים
תוצאה נוספת של האביב הערבי הייתה דחיקתו של העניין הפלסטיני למקום נמוך בסדר היום הערבי והבינלאומי. כאמור, המבט של כל המשטרים הערביים הופנה לבעיותיהם הפנימיות, והערבים בעלי הכיסים העמוקים והמשטרים השבירים הבינו שקשרים טובים עם ישראל ישרתו את האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלהם, בעוד שתמיכה אוטומטית ונחושה בפלסטינים היא חסרת תוצאות ובקושי זוכה להערכה, אפילו של הפלסטינים עצמם.
א-סיסי לא שכח לחמאס בעזה את תמיכתו באחים המוסלמים, אויביו ואויבי משטרו, בזמן אירועי תחריר ובתקופת כהונתו הקצרה של מוחמד מורסי, מנהיג האחים, כנשיא מצרים.
גם ברחוב הפלסטיני חלה התפכחות לנוכח הסבל שנגרם לאזרחים במדינות סביבם, בעיקר בסוריה, במהלך אירועי האביב הערבי. ניכר לאחרונה, בעיקר בקרב המבוגרים, שאינם נלהבים כבעבר לצאת לרחובות ולהתעמת עם כוחות הביטחון הישראליים.
מוקדם עדיין לסכם את מאזן ההשלכות השליליות והחיוביות של מה שמכונה "האביב הערבי" על ביטחון מדינת ישראל ועל מעמדה האזורי. הדברים עדיין בהתהוות, וקשה לחזות מה יקרה בסוריה, בלבנון, בעיראק ובלוב - ממש כשם שאיש לא צפה את ההשתלטות הרצחנית והמהירה של דאעש על שטחים נרחבים ועל מיליוני בני אדם בסוריה ובעיראק ב-2014, ואת היעלמותו המהירה לא פחות מהשטח הזה כעבור פחות מארבע שנים.
אבל בשורה התחתונה נדמה שמנקודת ראות ישראלית, החיוב עולה על השלילה. אני מאמין שהאיום האיראני ידעך בסופו של דבר, אבל תהליך הקבלה של ישראל כישות לגיטימית וכשותפה רצויה למדינות האזור האחרות יימשך. אינשאללה.
