(צילום: משי בן עמי)
לאחרונה מתנהל דיון ציבורי על העברת החינוך לאחריות הרשויות המקומיות. לכאורה מדובר בסוגייה הקשורה ביעילות הפעלת המערכת, אבל האמת היא בשאלה יסודית וחשובה בהרבה: מה דמותה של החברה שאליה אנחנו שואפים: חברה ממלכתית ומלוכדת, או חברה של מעמדות ושבטים?
חוק חינוך חובה נחקק מתוך מחויבות לרעיון שהמדינה אחראית לחינוך על מנת ליצור מטען ידע וכישורים אחיד שיצייד את כל התלמידים בכלים הדרושים להצלחה.
מימושם של ערכי היסוד של החינוך הממלכתי - כמו הזדמנות שווה, צמצום פערים ואינטגרציה - תלויים באחריותה הבלעדית של המדינה לחינוך.
אם תועבר האחריות לרשויות המקומיות, אולי ישמחו כמה פקידי אוצר על השחרור מהעול התקציבי, אבל האם בכך יזכה תלמיד מתל שבע או בית שמש לאותה הזדמנות שלה יזכה תלמיד מעומר או מכפר שמריהו?
ברור שלא. רשויות חזקות יזניקו את תלמידיהן קדימה, וברשויות חלשות ידשדשו הילדים ובני הנוער מאחור.
הרשויות המקומיות, המכירות היטב את צורכי התושבים, הן אכן שותפות מרכזיות בחינוך, אבל לעולם אל לנו לתת יד להעברת מלוא האחריות מהמדינה אליהן. מה גם שמעצם הגדרתן, הראייה שלהן מוניציפלית ולא ממלכתית-לאומית.
החינוך ומטען הידע המשותף הם אולי הדברים הממלכתיים והלאומיים ביותר שיש לנו. ולכן, תפעול וביצוע, גם באמצעות שותפים כרשתות ועמותות – בהחלט כן. אבל אחריות כוללת לרשויות המקומיות? לעולם לא.
- שמואל אבואב היה מנכ"ל משרד החינוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
