בשעת ערב מוקדמת בשבוע שעבר הגענו לביתם של ערן ומיטל עטרי בראש העין. בנם הצעיר ו', היום בן חמש, רץ אלינו בהתרגשות. "חיכיתי לכם", הוא אומר וחיוך ענק מרוח על שפתיו, כשהוא מגיש לנו שני דפים מאוירים, "ציירתי לכם ציור". זמן קצר לאחר מכן הוא שומע אותנו מדברים על כרמל מעודה. חיוכו יורד, פניו נכבים ומבטו מתרוקן. ברגשות מעורבים אני שואלת אותו אם הוא זוכר שהיה בגן שלה. "לא", הוא עונה לי, והשינוי בפניו מסגיר עד כמה כואב לו אפילו לחשוב על כך. "יש דברים שעדיף לשכוח?" אני שואלת, והוא מהנהן בחיוב.
ביום חמישי הקרוב, במלאת קצת יותר משנתיים לחשיפת הפרשה שזיעזעה את המדינה, יינתן גזר הדין לגננת כרמל מעודה, שהורשעה בהתעללות ובתקיפת פעוטות בפעוטון "בייבי לאב" בראש העין שהיה בבעלותה. הוריו של ו', שסירבו עד כה להיחשף, החליטו לשבור את השתיקה. "אנחנו רוצים שכל מדינת ישראל תדע מה הבן שלנו עבר אצל כרמל מעודה ומה אנחנו עדיין עוברים", אומרת מיטל בכאב, כשהיא מבקשת יחד עם שאר הורי הפרשה לנפץ את ההנחה שהזמן עשה את שלו. "השופט בהחלטתו צריך לדעת שאנחנו משלמים את המחיר על מה שהיה שם עד היום".
הילד לוקח בובות ומפוצץ אותן במכות
ו' היה בסך הכול בן שנתיים ושבעה חודשים כשהגיע לגן של מעודה, וכתב האישום המיוחס לו קשה לקריאה: הוא כולל, בין היתר, בעיטות וסטירות תוך שהוא ממרר בבכי, הצלפה בראשו עם מגבת, קיפול ומתיחת ידיו למניעת תזוזה, אכילה בעמידה כאקט ענישתי והנחת היד על אזור הפה והאף שלו תוך הטיית ראשו לאחור בכוח במשך שניות ארוכות.
"במשך תקופה ארוכה אחרי הפרשה הוא לא רצה ללכת לגן", סיפרה אימו מיטל, "הוא פחד מהגננת. עד היום הוא נאבק בנו לפעמים כשאנחנו מגיעים לשם. אחרי שהפרשה התפוצצה שאלתי אותו איך כרמל הייתה מרדימה אותו, הוא לקח שמיכה וכיסה את כולי עד מעל הראש. לאט לאט ראינו סימנים ופתאום התחלנו להתעורר. עד היום הוא לוקח לפעמים בובות ואומר שהוא שם אותן בכלא. לוקח אותן ומפוצץ אותן במכות".
"בחודשים הראשונים", אומר ערן ומתקשה לעצור את הדמעות, "הוא היה שוכב במיטה ומתוך שינה אומר 'איי, כרמל, למה את מכאיבה לי?'. הייתי יושב פה לידו ימים ולילות, לא מסוגל לעזוב אותו. הייתי חודשים על כדורי שינה כדי שאני אוכל לחזור לישון, שלחו אותי לפסיכיאטר. קשה לי להתמודד עם זה שהעלינו אותו למעלה לגן ולא ידענו מה קורה מאחורי הדלת הזו". "רק רציתי ללכת לעבוד", מוסיפה מיטל בבכי, "לא האמנתי בחיים שלי שהיא תעשה משהו כל כך נורא לילדים. זה לא ייגמר השבוע בגזר הדין, הסיפור הזה השאיר אצלי צלקת. קשה לי להתמודד עם זה שהיו לי סימני אזהרה ופיספסתי אותם, וזה אוכל אותי עד היום".
"כשקראו לנו לבוא לראות את התיעוד במשטרה לא הלכנו, כי לא האמנו שזה קרה לבן שלנו", מוסיף ערן. "את תיעוד המצלמות ראיתי בפעם הראשונה בתקשורת כשישבתי במשרד. אזהה את הבן שלי מקילומטרים, ואני רואה אותו על המסך, יושב על כיסא ליד השולחן. אני רואה באיזו אלימות היא תופסת אותו וחונקת אותו". מיטל מוסיפה: "לא תיפקדתי אחרי שראיתי את זה. ביטלתי ראיונות עבודה, הבית היה מוזנח, חודשיים לא יכולתי לעשות פה כלום. לא טיפלתי בילדים, לא טיפלתי בעצמי. הייתי יושבת בחדר ובוכה".
ההודעה ששינתה את החיים
את ההודעה על כך שילדיהם היו בגן בו היה חשד להתעללות קיבלו ההורים מהתקשורת במוצאי שבת, ביוני לפני שנתיים בדיוק. את רגע קבלת הבשורה המרה הם לא ישכחו לעולם. "בדיוק עמדתי להיכנס למקלחת", מספר יוסי חברה, שבתו בת החמש הייתה בגן של מעודה. "קופצת התראה מ-ynet - 'גננת בת 25 מראש העין נעצרה'. יצאתי מהמקלחת והתקשרתי לחבר שהיה חוקר בתחנה וביקשתי שיגיד לי במי מדובר. הוא אמר לי משפט אחד: 'אני מאוד מקווה שהילדה שלך לא הייתה אצל כרמל מעודה'. נפלתי. לא הצלחתי לדבר, להגיב. התאבנתי. מאותו רגע החיים השתנו".
את רגשות האשם עליהם מדברים ערן ומיטל מכיר יוסי היטב. לכן גם הפכה משימת חייו כעת למנוע התעללות בגנים. יחד עם הורים נוספים הוא הקים את ה"מטה למאבק בהתעללות בגיל הרך". "הבת שלי הייתה בגן הזה קרוב לשנתיים ואני לא הייתי שם", הוא אומר בכאב.
בתו של יוסי הושמטה מכתב האישום כיוון שהדברים שמיוחסים שקרו לה לא עמדו ברף הפלילי — רף שחייב לטענתו להשתנות כשמדובר בחסרי ישע. "ההתייחסות לילדים שלא נכללו בכתב האישום מזעזעת בעיניי. צריך לזכור אותם, את כל הילדים שהיו בגן של כרמל מעודה. הם נכחו בסיטואציות אלימות והיו צמודים אליהן גם אם הם לא חטפו בעצמם. כולם נפגעו שם", אמר. "הילדה שלי חיה באלימות. ראיתי אותה בסרטונים משחררת חבר שלה שהיה קשור, זה מטורף שילדה בגילה יודעת לעשות את זה".
גם עבור יוסי ומשפחתו הזמן לא עשה את שלו. "אנחנו חיים את הפרשה הזו על בסיס יומי, אין יום שאני לא חושב על מה שהיא עשתה, על מה שהילדה שלי עברה. הייתה לנו תקופה שהיא הייתה מתעוררת בלילה ובוכה", אמר. "השאלה הכי קשה שהיא הוציאה מהפה זה 'למה שלחתם אותי לשם?'. תמיד פחדתי שהיא תאשים אותי וזה ריסק אותי". הוא בעיקר חושש מפני ההשלכות על בתו. "עברנו שנתיים מאוד קשות, ואני רוצה שהאדם שגרם לטלטלה הזו ישלם את המחיר על מה שהוא עשה. צדק לילדים, אני לא מבקש יותר מזה".
מדוע לשבור שתיקה עכשיו
גם אודליה בן יוסף, שבתה ד', היום בת ארבע וחצי, הייתה בגן של מעודה, העדיפה עד כה שלא להיחשף תקשורתית. "שיניתי את דעתי כי זה חשוב שידעו שיש אנשים, משפחות שלמות מאחורי המקרים האלה", היא מספרת. "הייתה שנה שלמה שלא תיפקדתי בבית. יושבת על הספה עד שהילדים חוזרים מהגנים ולא מתפקדת. לקח לי הרבה זמן לצאת מהמצב הזה. אני לא עובדת, הפסקתי מהרגע שהתפוצצה הפרשה, ניסיתי לחזור ולא הצלחתי".
עד עצם היום הזה בחרה אודליה שלא לצפות בסרטונים שמראים את הזוועות שחוו הילדים בגן של מעודה. התיאורים בכתב האישום המוגדרים תחת מעשה התעללות גופנית ונפשית מספיקים לה, שם מתואר איך העמידה מעודה את בתה כשפניה לקיר כשידיה שלובות והיא לא נתמכת בדבר במשך ארבע שעות, השליכה אותה למזרן בחוזקה ומשכה וצבטה את אוזנה עד בכי.
"עד היום לא נחשפתי לסרטונים. לא רציתי לשרוט את עצמי יותר ממה שאני שרוטה. לא רציתי לראות את הבת שלי וגם לא עוד ילדים שעושים להם משהו רע", היא מספרת. "הילדה שלי רק התחילה לעמוד על הרגליים וללכת, היא כבר צריכה לעמוד מול הקיר ארבע שעות. אני לא מבינה את זה.
"כשאנחנו שולחים את הקטנים שלנו לגן זה מבוסס על אמון, בלעדיו זה לא יכול להתקיים. נאחזתי באמון הזה, לא האמנתי שזה קרה, לא רציתי להאמין. המילים הראשונות של הבת שלי היו 'אמא' ו'כרמל'", מוסיפה אודליה. "חודש לפני שהפרשה התפוצצה היא חזרה הביתה עם שתי כוויות. עד עכשיו, שנתיים אחרי, יש לה סימן. כששאלתי את הבת שלי מה זה, היא אמרה לי 'גן לא טוב, בוכים'. באותו רגע כבר הבנתי שמשהו לא תקין והתחלתי לחפש לה גן אחר".
אודליה מספרת על הקושי להשאיר את העבר מאחור. "אנחנו לא מדברים על כרמל בבית. השם שלה עלה פעמים ספורות. לפני כמה חודשים היא סיפרה לי, 'אמא, את יודעת שכשהייתי קטנה עשו לי משהו רע ולא אמרתי כלום כי הייתי קטנה ולא ידעתי לדבר'. זה הכניס אותנו לשוק. לא ציפינו שהיא תדבר על זה או תראה סימנים שהיא זוכרת", סיפרה. "במקרה אחר חזרתי מהגן וישבתי להקריא לה את הסיפור 'פילים לא מתקבלים'. ואנחנו מדפדפות, יש בספר ציור של ילד שמחזיק חבל שקשור לפיל, והיא מסתכלת על הציור ואומרת לי 'עם חבל משחקים, לא קושרים'. הרגשתי שהיא מדברת איתי דרך הספר.
"בהזדמנות אחרת היא אמרה לי 'יש ילדים שצריכים עזרה, צריך להציל אותם'. זה דברים שאת לא יודעת מה היא זוכרת, אבל את מבינה שזה נמצא לה בתת מודע שהוא נורא חזק אצלה. אני לא יודעת מה יהיה הלאה, אני לא יודעת אם זה יפגוש אותה שוב. דברים כאלה יכולים לחזור, פוסט-טראומה, אולי היא תעשה דברים והיא לא יודעת למה היא עושה אותם", מודה אודליה.
היא גם מספרת על החששות הכבדים שלה מפני העתיד. "אני מאוד חוששת שהיא לא תצליח ליצור קשרים בעתיד, שהיא לא תדע לתת אמון, איך תסתדר בבית ספר. היא הייתה מטופלת אצל קלינאית תקשורת, היא אמורה לעלות לגן שפתי כי יש לה עיכוב התפתחותי בדיבור, ואני בטוחה שיש קשר בין הדברים", היא אומרת. "כל פעם שמתפוצצת פרשה כזו זה לוקח אותי אחורה וגורם לי להסתכל על הילדה שלי ולהגיד תודה רבה שאת בחיים. כרמל הייתה מרעיבה אותם, והבת שלי הייתה חוזרת הביתה מעולפת, לא אוכלת והולכת למיטה. אני לא מבינה איך ילדים במצב כזה לא הגיעו לבית חולים, זה יכול היה להגיע למוות".
אודליה מסבירה שמעבר לצדק שהמשפחות מבקשות, לענישה שתתקבל ביום חמישי יש השלכות לעתיד: "זה להציל ילדים. צריך לתת עונש משמעותי מספיק כדי שצוותים שמגיעים לעבודה במסגרות לגיל הרך יחשבו פעמיים אם מתאים להם המקצוע הזה או לא מתאים להם".
את החמרת הענישה למתעללים בחסרי ישע מנסה לקדם ח"כ אופיר כץ (הליכוד). הצעת החוק שלו בנושא הוגשה בכנסת הקודמת ועברה בקריאה טרומית וראשונה ברוב של 89 חברי כנסת. כיום כץ הגיש בקשה לרציפות וממתין להעלאת החוק שאמור לגזור עונש מינימום של מאסר בפועל למי שיורשע בתקיפה או התעללות בחסר ישע. "אין לי ספק שגזר הדין בפרשת כרמל מעודה יהיה מחמיר, אבל יש עוד עשרות מקרים שנזרקים על ידי מערכת אכיפת החוק והמשפט הצידה, נדרסים ונרמסים", אמר כץ. "הצעת החוק חייבת לעבור בהקדם, חובתנו לדאוג למידתיות ולהתרעה בשביל למגר את התופעה הזו".
מקווים לקחת נשימה לאחר גזר הדין
"ההרגשה היא שהמערכת לא רואה אותנו כנפגעי עבירה. אנחנו באפיסת כוחות, ואנחנו מבקשים צדק", אומרת מוריה קואליו, שבנה ט', היום כמעט בן ארבע, היה בגן של מעודה. "במשך שנתיים סוחבים אותנו ממשפט למשפט. הם לא מבינים עם איזה תחושות אנחנו מגיעים לכל משפט. שזה ימים שלמים שאת ממוטטת, שאת לא מתפקדת".
ט' נולד עם כליה אחת, וזו אחת הסיבות שמוריה בחרה דווקא בגן של מעודה. "הכליה השמאלית שלו לא מתפקדת. הוא נולד וישר נכנס לניתוח ובמשך החודשים הראשונים לחייו היינו באשפוזים. היה לי מאוד קשה לחזור לעבודה כי הוא לא ילד בריא וצריך לשמור עליו, גם על התזונה שלו וגם שלא יקבל מכה באזור הניתוח. בשל כך בדיוק בחרנו בגן של כרמל. היא הייתה נראית בחורה אמינה, מקצוענית".
ט' היה היה בגן של כרמל מגיל שלושה חודשים עד גיל שנה ותשעה חודשים. כתב האישום המיוחס מתאר בין היתר איך מעודה אחזה בחוזקה בלחיו ובפיו וסובבה את פניו לצדדים, קדימה ולאחור שוב ושוב, בזמן שהוא בוכה. היא משכה בראשו בכוח לאחור כשהוא יושב על הכיסא ולאחר מכן קירבה בחוזקה את הכיסא לשולחן עד שבטנו נמחצה ביניהם. בנוסף, הוא אולץ לעמוד במשך 43 דקות בשילוב ידיים מבלי שיוכל להישען או להיתמך בדבר. "גם היום, בדיעבד, אין שום דבר שאני יכולה להצביע עליו שפה חשדתי", אומרת מוריה. "אני כל הזמן אוכלת את עצמי על זה. לא היו נקודות מחשידות, הוא היה הולך אליה שמח. כשצפיתי בסרטונים לא האמנתי שזה מה שאני רואה. חשבתי שזה חלום, זה סיוט".
מוריה מודה בגרון חנוק מדמעות, "הנוכחות של כרמל עדיין פה בבית, ואני לא יודעת אם היא אי פעם תלך". תחילה חשבו שיש לבנה בעיה התפתחותית. "הוא לא דיבר, סירב להיגמל, ורק בסגר הראשון, כשהיינו כולנו בבית, הוא פתאום נפתח. רק אז הבנו שהוא פחד לדבר", סיפרה. "מגיל שלוש פתאום התחיל לעשות דברים. הוא שם כיסא בצד החדר וקושר את עצמו, מרביץ לבובה באלימות נוראית ואומר לי שהיא מתנהגת לא יפה. בלילות הוא לא ישן. אני מקווה שאחרי גזר הדין נצליח לקחת נשימה".
מחרתיים צפוי ההליך המשפטי להסתיים, אלא אם יוגש ערעור על קביעת בית המשפט. במהלך הדיונים, מסר עו"ד שירן ברגמן, שמייצג את מעודה: "הצגנו בפני בית המשפט את כל השיקולים לזכותה של כרמל, ובכלל זה לקיחת האחריות, הבעת החרטה, היותה נעדרת עבר פלילי וכן מסע האיומים וההפחדות נגדה ובני משפחתה. צר לנו שהעונש שמבקשת המדינה, במקום להתכתב עם הענישה המקובלת במקרים ונסיבות דומות, בחרה להתכתב עם המשפט שנערך לכרמל בכיכר העיר וברשתות החברתיות".
משפחות הקורבנות, כאמור, דורשות ענישה מחמירה. "המקרה שלעצמו מחייב עונש מאסר משמעותי בפועל כפי שביקשה התביעה, לאחר שאנו עדים לאירועים בלתי פוסקים של התעללויות וברור כי הדבר הפך למכת מדינה", אמר עו"ד אורי סקוזה, המייצג את ההורים. "קיימת חשיבות כפולה לעונש משמעותי בכדי להתריע ובכדי להראות שיש דין ודיין בישראל ובכדי שנרמל חזרה את מערכת היחסים בין פעוטות — הוריהם וצוות הפעוטונים".