"ישראל שגתה כשלא פעלה להפיל את אסד ומשטרו כשזה היה אפשרי", כך טוען כיום שר בכיר בממשלת ישראל. לדעתו, בחמש השנים הראשונות של מלחמת האזרחים אפשר היה לגרום לכך שהמשטר השיעי-עלאווי בהובלת משפחד אסד יאבד את השלטון, וכך גם לקטוע זרוע מרכזית ואת צינור החמצן המבצעי והלוגיסטי של התמנון האיראני ושלוחיו.
אותו בכיר סבור שאם ממשלת ישראל הייתה מחליטה לסייע למורדים הסורים הלא-ג'יהאדיסטים ופועלת בעצמה בערוצים חשאיים, וכל זה לפני שהרוסים כנסנו למעורבות בסוריה, משטרו של "הקצב מדמשק" היה נופל.
התוצאה הייתה שמצבנו הביטחוני בזירה הצפון-מזרחית (לבנון וסוריה) מול הציר השיעי-רדיקלי היה הרבה יותר טוב מכפי שהוא היום. סוריה היא חוליה צבאית, תעשייתית, מדעית ולוגיסטית חשובה ביותר במערך הכוחות הנאמנים לאיראן. לכן, אם היינו מפילים את אסד היה תופס את מקומו בדמשק משטר חדש שנתמך על ידי ארה"ב ומדינות ערב המתונות, שאיתו אפשר היה לחתום על הסכם שלום בלי לרדת מהגולן.
צריך לומר לזכותו של הבכיר, שיש לו ניסיון ביטחוני ומדיני מרשים, שהוא הטיף וניסה לשכנע שצריך להתערב בסוריה בזמן אמת, כבר בשלב הראשון של מלחמת האזרחים. גם במטה הכללי של צה"ל היה מחנה לא קטן של בכירים שתמכו ביוזמה ישראלית להפלת אסד ומשטרו. אבל גם היה מחנה לא פחות מרשים וגדול שהתנגד למהלך כזה.
הטיעונים של המתנגדים למהלך ישראלי ישיר להפלת אסד או סיוע מסיבי למורדים להשיג את היעד הזה היו משכנעים. בעיקר הטענה שאיש לא יכול להבטיח שהגורם או קואליציית הארגונים והגורמים הפוליטיים שיעלו לשלטון במקום אסד יהיו פחות עוינים ומסוכנים לישראל מאשר איראן. ההפך – החלופה הג'יהאדיסטית שהסתמנה באותה עת בסוריה נראתה מאיימת לא פחות מהאייתולות האיראניות.
הניסיון הלא טוב שהיה לישראל במלחמת לבנון הראשונה שיחק גם הוא תפקיד מרתיע. אריק שרון יזם את המלחמה ההיא כדי לגרש את החמושים הפלסטינים מלבנון. שרון תכנן כי לאחר שישיג מטרה זו (שאמנם הושגה), הוא ישליט את בעלי בריתנו הנוצרים בראשות בשיר ג'ומאייל על ארץ הארזים ואז לחתום עמם על הסכם שלום.
הסורים הכשילו את המהלך האסטרטגי "המבריק" של שרון במחי מטען נפץ אחד שהרג את בשיר וטרף את הקלפים הישראלים. חיזבאללה, שקם בסיוע איראן כתנועת התנגדות לכיבוש הישראלי, השתלט על לבנון והשאר הרי ידוע.
הלקח הוא שבמזרח התיכון אתה יכול לרכב לזמן מוגבל על גבו של הנמר, אבל אינך יכול לדעת לאן הוא ייקח אותך ומתי תיפול. בצה"ל הפיקו את הלקח ויישמו אותו להערכת האופציות בזירה הסורית.
בשנים 2012-2013, שבהן המרד בסוריה היה בראשיתו, נראה היה שחלון ההזדמנות להפלת המשטר בדמשק פתוח לרווחה. אבל כבר אז התמלאה הזירה הסורית במאות מיליציות וארגונים סונים מורדים, שרק חלקם פעלו בשיתוף פעולה עם "צבא סוריה החופשי", ארגון וולונטרי חילוני בעיקרו שהקימו קצינים בכירים וחיילים שערקו מצבא סוריה. עד מהרה השתלטו הג'יהאדיסטים, דחקו הצידה את "צבא סוריה החופשי" המתון, ולקחו לידיהם בכוח הזרוע את הובלת המרד.
הפיצול והיעדר הנהגה ברורה בקרב המורדים הבטיחו רק דבר אחד אם המשטר ייפול – כאוס וחוסר משילות כרוני שיימשכו שנים גם אחרי שהמרד ידעך, ומלחמות נקמת דם בין המורדים לבין עצמם, ובינם לבין העלאווים, שנדחקו לפינה ונאלצו להילחם על חייהם.
מסוכנותו של האיום האיראני הייתה אמנם פוחתת, אבל מצב כזה שואב לתוכו גורמים רצחניים שפורחים בתנאי חוסר משילות. הסכנה הנשקפת לישראל מהג'יהאד העולמי הרצחני ומהאחים המוסלמים חמורה לא פחות – ואולי אף יותר – מהחתרנות השיעית.
כך לפחות זה נראה אז, כשדאעש בסוריה עדיין לא הגיע לשיא כוחו, והארגון המושל בכיפה היה אל-קאעידה. אחר כך, ב-2014 השתלט דאעש וב-2015 הגיעו הרוסים. נסגר חלון ההזדמנות להפלת המשטר והחלפתו בגורם ידידותי.
הכישלון האמריקני – והמסר לישראלים
היו גם גורמים רבים בזירה הבינלאומית ובישראל, אנשי רוח, מדינאים ופוליטיקאים מהשמאל, שטענו שישראל אינה יכולה לעמוד מנגד כשהשכן, הקצב מדמשק, טובח באזרחיו. אפילו אם ישראל הייתה נענית לגורמים אלה מנימוקים מוסריים והומניטריים היו גורמים בינלאומיים ואזוריים מסכלים זאת. איראן, רוסיה וסין סייעו למשטר. טורקיה, סעודיה, קטאר, האמירויות וירדן – סייעו לקבוצות שונות של המורדים.
הגורמים הללו לא היו מניחים לישראל לעצב כרצונה את המצב בסוריה, והיו מקדיחות לנו את התבשיל בתמיכה פעולה של הנשיא אובמה. אגב, ממשל אובמה כשל פעמיים בסוריה בצורה מחפירה ומביישת. פעם אחת, כשאנשי סוכנות הביון המרכזית וצבא ארה"ב ניסו לצייד ולאמן קבוצות מורדים סונים כדי שינצחו את המשטר. הסורים לקחו את הציוד לעצמם, או מכרו אותו ונפוצו לכל רוח.
הפעם השנייה הייתה כשאובמה הודיע שארה"ב לא תעמוד מנגד אם יתברר שאסד עושה שימוש בחומרי לחימה כימיים נגד אזרחיו. כשהתקשורת הבינלאומית וישראל הכריחו את נשיא ארה"ב להכיר בעובדה שצבא סוריה אכן הורג מאות אזרחים וילדים בגז סארין, נמנע אובמה ברגע האחרון מפעולה, - והעביר את הכדור לפוטין.
הרוסים לא איחרו לקצור ניצחון דיפלומטי מזהיר כשהכריחו את אסד להעביר את הנשק הכימי לגורם בינלאומי שפעל בחסות האו"ם. כך הושמד 95% ממאגר הנשק הכימי שהיה בידי צבא אסד, וגם חומרי המוצא לייצור גזי לחימה שהיו במלאי של התעשייה הצבאית. אסד אמנם השתמש כמה פעמים נוספות בגזי לחימה, אך פחות קטלנים ובמינון מדולל. פוטין זכה על חשבונו של אובמה ביוקרה בינלאומית אדירה, וביסס את מעמדה של רוסיה כמעצמה עולמית שוות ערך לארה"ב.
מלבד אזרחי סוריה, ישראל הייתה המרוויחה הגדולה מהשמדת המאגרים העצומים של הנשק הכימי הסורי. זו הייתה אחת התועלות הגדולות שהפקנו ממלחמת האזרחים מבלי שתיפול שערה מראש חייל או אזרח ישראלי.
אבל הלקח היה ברור. אם ארה"ב נכשלה במהלכיה בסוריה – לישראל כנראה לא היה סיכוי. טיעון נוסף שתמיד היה עולה בסוף הוויכוח בנוגע לפעולות להפלת שלטון אסד, היה שעדיף לנו שבדמשק ישלוט אסד הצפוי והחלש, מאשר גורם, או קואליציה של גורמים, לא צפויים שפועלים מתוך להט דתי פנאטי.
הקווים האדומים של ישראל
לפי דיווחים, בשנים הראשונות למלחמת האזרחים בסוריה התבצעה בצה"ל עבודת מטה מעמיקה, שתוצאותיה הוצגו לראשי מערכת הביטחון ולדרג המדיני. בסופו של תהליך שהתנהל בחשאי ובחדרי חדרים אימץ ראש הממשלה נתניהו את האסטרטגיה שעליה המליצה מערכת הביטחון. עם התארכות המלחמה בסוריה, והשתנות מאפייניה, נוספו לאסטרטגיה זו מרכיבים ונגרעו מרכיבים אחרים.
בהתאם לאסטרטגיה שהתקבלה הוחלט כי ישראל לא תיזום מבצע או מערכה להפלת המשטר בסוריה, וגם לא תתערב אסטרטגית כדי להטות את הכף לטובת אחד הצדדים או השחקנים במלחמת האזרחים בסוריה.
ההחלטה הייתה לפעול אסטרטגית צבאית, מודיעינית ומדינית כדי לאכוף את הקווים האדומים שישראל הכריזה עליהם כעל מרכיב חיוני בביטחון הלאומי שלה. לא פחות חשוב מכך, לעשות את הפעילות ההתקפית הזאת ביעילות ומבלי לגרור את ישראל למלחמה בסוריה או בלבנון, או בעגה הצה"לית – "מתחת לסף המלחמה".
הקווים האדומים השתנו במקצת בעשר השנים האחרונות, בהתאם להתפתחויות במלחמה ובזירה המדינית, אך זוהי הגרסה העדכנית:
- כל פגיעה בריבונות ישראל ובביטחון אזרחיה תיענה בתגובה כואבת שתכליתה להרתיע את המבצעים, ובעיקר את שולחיהם ואת מי שנותן להם חסות ושטח לפעול ממנו.
- מניעת שימוש סורי בנשק לא קונבנציונלי (כימי) ומניעת העברה של אמצעי לחימה כאלה ללבנון.
- מניעת או שיבוש בכוח העברת נשק איכותי (מה שמכונה אצלנו בטעות "שובר שוויון") מאיראן לסוריה וללבנון, וכן למנוע ולשבש העברת נשק איכותי מצבא סוריה ומהתעשייה הצבאית שלה ללבנון. זאת במטרה למנוע העצמה ושיפור יכולות חיזבאללה או שלוחי איראן האחרים ולמנוע פגיעה הרסנית בעורף האזרחי והצבאי בישראל.
- מניעת או שיבוש העברה מאיראן ללבנון ולסוריה מערכות נשק (בעיקר טילי קרקע-אוויר מתוחכמים) שעלולות לסכן ולהגביל את חופש הפעולה האווירי ואת העליונות המודיעינית של ישראל בזירה הצפונית.
- מניעת הקמת חזית איראנית נגד ישראל בסוריה, לפי המודל של החזית שהקימה חיזבאללה בלבנון בסיוע איראני.
- מניעת התבססות של צבאות טרור עוינים לישראל, גי'האדיסטים סונים ושיעים שלוחי איראן, בסמוך לגבול עם ישראל באופן שיאפשר להם לבצע טרור גבול וחוצה גבול בהפתעה.
- מניעת ושיבוש של הקמה ושימוש במסדרון היבשתי מאיראן, דרך עיראק וסוריה, ללבנון שישרת את ההיערכות הלוגיסטית והמבצעית של איראן ושלוחיה למלחמה בישראל.
אכיפת הקווים האדומים הללו נעשית באמצעים קינטיים ו"רכים" (כמו סייבר למשל), בחשאי, ולרוב בלי לקיחת אחריות. צה"ל נוטל אחריות אם זה משרת את הפן התודעתי ואת הדיפלומטיה הציבורית של המלחמה בהתפשטות האיראנית.
המערכה מתנהלת למעשה בכל מקום במזרח התיכון שבו איראן ושלוחיה חוצים את הקווים האדומים שישראל התוותה. הפעילות הזו היא למעשה מלחמה או מערכה אסטרטגית בפני עצמה, שישראל נוקטת בה באורח יזום. בצה"ל היא מכונה מב"מ – המערכה שבין המלחמות.
תרופות, שמיכות וחימוש קל
למרות כל האמור לעיל, ישראל החליטה לפעול ליצירת ערוצי שיתוף פעולה עם מתנגדי המשטר בסוריה, בעיקר באזורים הסמוכים לגבול עם ישראל, כדי להשיג ארבעה יעדים עיקריים.
הראשון, למנוע אסון הומניטרי באזור הסמוך לגבול ישראל, ובעיקר למנוע זרם פליטים של אזרחים סורים ופלסטינים שיצבאו על גדר הגבול בגולן, ואולי גם בלבנון, וידרשו לקבל מקלט בישראל. זאת בדומה למה שקרה בטורקיה, ירדן ולבנון, שהוצפו במיליוני אזרחים סורים שברחו מארצם ויצרו משבר כלכלי ותברואתי במדינות שנתנו להם מקלט. רמז עבה שאפשרות כזו קיימת היה בתקרית בצפון הגולן ב-2011, כשעשרות פלסטינים פרצו את גדר הגבול ב"יום הנכבה" ונכנסו לשטח ישראל.
יעד שני היה לסייע באמצעות מעט חימוש קל למיליציות מקומיות להגן על הכפרים והעיירות באזורים הסמוכים לגבול עם ישראל, ועל תושביהן, מפני משטר אסד, חיזבאללה וארגונים ג'יהאדיסטים שהתנכלו להם. זאת במטרה למנוע התבססות של גורמים טרוריסטיים ושלוחי איראן בקרבת גדר הגבול, וליצור אזור חיץ בין ישראל לבין "חמישים גוונים בשחור" עוינים לישראל, שפעלו ועודם פועלים בסוריה.
יעד חשוב נוסף שישראל ביקשה להשיג באמצעות סיוע לגורמים סורים מקומיים היה לשבש הקמת חזית איראנית נוספת נגדנו בסוריה ולהתריע ולסכל טרור גבול יזום. בין אם מצד קבוצות של האסלאם הג'יהאדיסטי סוני – דאעש ואל קאעידה (באמצעות ג'בהת א-נוסרה), ואם מצד האויבים המושבעים – חיזבאללה והמיליציות השיעיות שפועלות בשליחות איראן.
היעד הרביעי היה ליצור רצון טוב וקשר חיובי, רגשי, אידיאולוגי ופוליטי עם קבוצות בעם הסורי, שבבוא היום ישמש תשתית לקשר ושיתוף פעולה אזרחי עם משטר עתידי שיקום יום אחד בסוריה.
הסיוע לכפריים בגולן הסורי ובהר הדרוזים נשא בעיקר אופי הומניטרי. טיפול רפואי אזרחי מציל חיים למבוגרים וטיפול רפואי מונע ומציל חיים לילדים, תרופות, מצרכי מזון וצורכי קיום בסיסיים כמו שמיכות ודלק לחימום בחורף שהועברו דרך שלושה שערים בגדר.
שלושה ארגוני מתנדבים מערביים השתתפו עם ישראל במבצע ההומניטרי שהתנהל משני עברי הגדר. אחד הארגונים האלה הקים בית חולים שדה גדול בשטח סוריה, שפורק כשכוחות אסד השתלטו מחדש על אזור קונייטרה.
הסיוע למליציות הסוניות המקומיות התמקד בעיקר בהענקת טיפול מציל חיים באנשיהם שנפצעו שם קשה בקרבות. ישראל הקימה לשם כך בית חולים שדה צמוד לגדר הגבול בגולן, שם קיבלו הפצועים טיפול ראשוני ומצבם יוצב, ואחר כך הם פונו ברוב המקרים להמשך טיפול ושיקום בבתי חולים בישראל.
נוסף על כך, ישראל העבירה למיליציות כמויות ממש לא גדולות של אמצעי לחימה ונשק קלים, כדי לסייעה להם להתגונן בפני האויבים המשותפים שניסו להשתלט על כפריהם. פרסומים בתקשורת העברית, האמריקנית והבריטית, שחשפו את הסיוע הצבאי הישראלי המוגבל למיליציות הסוניות של כפרי הגולן, הגזימו מאוד בתיאוריהם ובהערכותיהם את היקף הסיוע והשפעתו, או חוסר השפעתו – תלוי באג'נדה של מקור הסיפור, על התנהלות מלחמת האזרחים.
החשיפות האלה נעשו לרוב במסגרת מערכת התעמולה שניהל המשטר הסורי במטרה לעשות דה-לגיטימציה לכפריים המורדים שהאשימה אתם ב"שיתוף פעולה עם האויב הציוני נגד עמם". גם הצד הנגדי, הג'יהאדיסטים והכורדים הסורים, ניהול מלחמת מידע במטרה למנוע או לצמצם את הסיוע הישראלי ליריביהם.
הבקשות מסוריה להתערבות ישראלית
הסיפור הדרוזי הוא פרשיה לא שפויה מיוחד, אפילו בקן הנחשים המתפתלים של מלחמת האזרחים הסורית. בתחילת המרד נטו רוב המנהיגים הדרוזים לשבת על הגדר, ואף גילו אהדה למאמצי ההישרדות של המשטר, שמנהיגיו הם בני עדת המיעוט השיעי-עלאווי.
האינטרס המשותף להם, ולבני מיעוטים אתניים ודתיים אחרים בסוריה, היה הפחד מהמורדים הסורים שרובם המכריע, חוץ מהכורדים, השתייכו לזרם המוסלמי-סוני. במיוחד חששו הדרוזים ובני המיעוטים האחים מהפנאטים, אנשי ארגוני הג'יהאד העולמי ואנשי האחים המוסלמים, שואפי הנקם. אלו ראו במלחמת האזרחים הזדמנות להיפרע ממשטר הבעת' וממשפחת אסד שטבחו בהם בשנות השמונים, ובאותה עת "לטהר" את סוריה מבני הזרמים האחרים באסלאם ומהנוצרים שהיו בעיניהם כופרים ועובדי אלילים.
עם זאת, הדרוזים סבלו לא מעט מהמשטר שהתעמר גם בהן, ולכן למשל לא מיהו להיענות לצווי הגיוס ששלח אסד לצעיריהם כשחיילים ומפקדים סונים ערקו באלפיהם מהצבא כבר בתחילת המרד.
כתוצאה מהאינטרסים הסותרים הללו נוצר מצב מבלבל שבו היו דרוזים משני עברי המתרס. כמה מבני הכפר הדרוזי חאדר, כמו בני כפרים דרוזים אחרים מאזור החרמון, אף הצטרפו לתאי הטרור שחיזבאללה הלבנוני גייס בסוריה, תוך ניצול הכאוס של מלחמת האזרחים, כדי לבצע פיגועי גבול בישראל. בפיגועים אלה נפגעו כמה לוחמי צה"ל ונהרגו דרוזים.
אבל כשהג'יהאדיסטים הסונים או כוחות המשטר התקרבו ואיימו לכבוש את כפריהם באזור החרמון, ומאוחר יותר גם בהר הדרוזים, הם נזכרו לפתע בישראל. הם קיוו שאחיהם הדרוזים הישראלים, שבינם לבין היהודים מתקיימת ברית דמים אמיצה והם משרתים בעמדות פיקוד בכירות בצה"ל, יצליחו לשכנע וללחוץ על ממשלת ישראל להתערב צבאית במלחמת האזרחים, ואפילו לשלוח כוחות קרקעיים כדי להטות את הכף לטובתם.
לא מעט דרוזים אזרחי ישראל בעלי השפעה נרתמו ל"קמפיין הגעוואלד" של הדרוזים הסורים, אבל ללא הועיל. הממשלה בירושלים דבקה בהחלטתה האסטרטגית לא להתערב במלחמת האזרחים, וגם קיבלה את המלצת צה"ל שהייתה ברוח דומה. בין השאר, בגלל ההתנהלות העוינת של מקצת הדרוזים הסורים, והעובדה שמנהיגי העדה לא התאמצו מדי לבלום אותם ומיהרו לחזור לזרועות משטר אסד היכן ומתי שרק היה אפשר.
סיפור שונה היה עם הכורדים. גם הם שלחו אנשים לבקש שישראל תעזור להם. אבל בניגוד לדרוזים, הם לא רצו שצה"ל יתערב צבאית לטובתם במלחמת האזרחים, אלא בעיקר שישראל תשפיע על מקבלי ההחלטות בוושינגטון לסייע להם.
כאן לא הגזימו אמצעי התקשורת המערביים והערביים בהערכת חשיבות הלובי שישראל הפעילה למען הכורדים והערבים שמרדו ויצרו אוטונומיה בצפון סוריה ובמזרחה, ממזרח לנהר הפרת במרחק מאות קילומטרים מהגבול עם ישראל.
החל ב-2014 פרשה ארה"ב, בהוראת הנשיא אובמה, את חסותה על ה-SDF ("הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" שהגורם המרכזי בו היה YPG הכורדי), והודות ללחץ ישראלי לא הסיג הנשיא טראמפ את החיילים האמריקנים מסוריה, כפי שכבר הורה לעשות.
הודות לכך שולטים כיום הכורדים, בסיוע מינימאלי של פחות מאלף חיילים אמריקנים, ברבע משטחה של סוריה ובכמה מובלעות אסטרטגיות בשטח שמשטר אסד שולט בו. אפשר להניח שעובדה זו משרתת היטב גם את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. על פי דיווחים בתקשורת הזרה, ישראל גם קנתה בזול נפט מבארות נפט הנמצאות באזור זה, שקודם היו בשליטת המשטר ועכשיו הכורדים מנצלים אותם כמקור הכנסה.
ההישגים וההחמצות של ישראל
מה הצליחה להשיג האסטרטגיה שהפעילה ישראל בסוריה בעשר השנים של מלחמת האזרחים? בתחום הביטחוני צבא סוריה היום חלש ומותש, ולא יהווה איום רציני על ישראל במשך שנים, למרות שצבר ניסיון קרבי וקיבל ציוד חדיש מרוסיה. החדירה המודיעינית הישראלית לסוריה העמיקה. ישראל נהנית כיום מעליונות מודיעינית בשטחה של סוריה והמדינות השכנות, מה שמאפשר להתריע על כוונות עוינות ועל פעילות כלכלית וחתרנית חשאית של איראן ועושי דברה.
ולא רק להתריע – גם לסכל. ישראל מצליחה בצורה דומה לשבש את פעולתם של גורמים ג'יהאדיסטים בכל רחבי המזרח התיכון.
לשלילה צריך לציין את הניסיון הקרבי והיכולות המודיעיניות והמבצעיות-התקפיות שצבר חיזבאללה כתוצאה ממעורבותו במלחמה בסוריה. אפשר להניח שנפגוש יכולות משפורות אלה במלחמת לבנון השלישית, אם תהיה. אבל סביר גם להניח שמאות ההרוגים ואלפי הפצועים שספג הארגון השיעי בסוריה ימתנו את תאבונו להרפתקאות לחימה עתידיות.
בנוסף, צה"ל שיבש והאט בצורה ניכרת באמצעות המב"מ את ההצטיידות של סוריה וחיזבאללה בנשק איכותי. גם הקמת החזית האיראנית הנוספת נגדנו על אדמת סוריה מתנהלת בקצב איטי בהרבה מכפי שתכנן קאסם סולימני לפני שחוסל.
עם זאת, האיראנים לא הורתעו והם ממשיכים במאמציהם. המאמץ האיראני לשיפור דיוק הטילים הבליסטיים נמשך ואף צובר מסוכנות, כמו גם ציוד חיזבאללה במל"טים, רחפנים וטילי שיוט. המסדרון היבשתי מטהרן לדמשק ולביירות פעיל, אף כי לא באופן מלא, והעברות מערכות נ"מ מתוצרת איראן לסוריה וללבנון נמשכות. ההתבססות האזרחית של איראן בסוריה אף הואצה.
בתחום המדיני ישראל יכולה לרשום הישג כשהצליחה לייצר דו-קיום תפקודי ולכונן אמצעים למניעת חיכוך והסלמה עם הכוח הצבאי הרוסי שמגן על משטר אסד. את שיתוף הפעולה הזה, שמבוסס על העיקרון "אל תפגע באינטרסים ובאנשים שלי ואני לא אפגע בשלך", מינפה ישראל בצורה מיטבית גם לתחומים אחרים, והיד עוד נטויה.
אבל צריך להודות שהנוכחות הרוסית בסוריה מגבילה מאוד את חופש הפעולה שם, ובעת מלחמה נצטרך להיזהר שבעתיים. רוסיה, שהפכה את מלחמת האזרחים בסוריה לשדה ניסוי לטילים וחימושים אוויריים מתוצרתה, גם מספקת ציוד חדיש לצבא סוריה, שחלק ממנו "זולג" לחיזבאללה בלבנון. חשוב לציין כי הקרבה הגאוגרפית בין ישראל ומתקניה הרגישים לבין הכוחות הרוסיים בסוריה מאפשרת לאנשיו של פוטין לאסוף עלינו מודיעין, וייתכן שאף לנהל נגדנו מבצעי סייבר התקפיים ביתר קלות.
בשורה התחתונה, נראה שהאסטרטגיה הישראלית בסוריה מאז פרצה בה מלחמת האזרחים הוכיחה את עצמה למרות שלא השיגה את כל יעדיה. ספק אם ישראל הייתה יכולה להנדס לעצמה משטר נוח יותר בדמשק, שיסלק את האיראנים מסוריה. שיבוש משמעותי של כוונות ולוח הזמנים של איראן, מבלי להסתבך במלחמה, הוא הישג טוב דיו.
פורסם לראשונה: 14:31, 26.03.21