הטרגדיה של איציק סעידיאן גררה התנפלות נטולת היגיון וחמלה מצד פוליטיקאים, עיתונאים, ארגוני סעד וצדיקים אחרים על המערכת הטיפולית/שיקומית של משרד הביטחון. כאילו כל הרופאים, חברי הוועדות הרפואיות, כל העו"סים וכל המטפלים נגועים בשטניות, או באטימות, או ברשעות קיצונית, או בכולן יחד. מובילי העליהום לא הסתפקו רק בבירור נסיבות הטרגדיה, אלא פסקו שהמערכת חייבת לעבור שינוי דרמטי שעיקרו עריפת ראשים פומבית.
מדובר בתופעת "עדריזם" שגויה ומזיקה. איציק סעידיאן הביע מחאה מטלטלת בצורתה וטראגית בתוצאותיה, ובכך יניע ככל הנראה מהלך לתיקון. אבל לאחר שיבריא בעזרת האל, תישאר המערכת הטיפולית/שיקומית, על מאות עובדיה, עם פצעים שלא בקלות ניתן יהיה לרפא.
"כשל מערכות כללי!", "אטימות קשה!", "התעמרות בנכי צה"ל!", "מערכת רקובה, כושלת ומרושעת שצריכים לעשות לה ריסטרט!", "מדינת ישראל שורפת שוב את השרופים" - צעקו הכותרות והגולשים הדהדו. העובדה שההמון מטיל רפש ובוץ בסגל הטיפולי, מבלי לספור עד עשר, ובלי לאפשר למטפלים, בדרך כלל נשים, להגן על עצמם – כבר היא לבדה מטרידה למדי.
גישתו המקורית של דוד בן גוריון, שקבע שנכי צה"ל הם בנינו לעולם ועד, לא לקחה בחשבון את שיעור הנכויות האזרחיות העתידיות בצבא. האם ישנה הצדקה להשאיר מצב זה על כנו?
למרבה הצער והתימהון, נעלמה מהדיון העובדה שאנשי המערכת הזאת עומדים מול גאות של מאות אחוזים בדרישות להכרה כנכי צה"ל, והיא כלל לא נזקפת לזכותם. כך גם לא העובדה שהם שיקמו ומשקמים עשרות אלפי נכים ברגעים אלה ממש. וחמור מכך, העדר מתעלם מקוצר השמיכה התקציבית ומכך שחלק מעבודתם של אנשי המערכת הוא להיזהר ממי שעלול להתחזות (מה אתם יודעים, יש גם כאלה).
במאמר מוסגר ניתן לומר שהטרגדיה של סעידיאן הציפה תופעה ישראלית מגונה אחרת: החשק הפתולוגי להקים ועדות חקירה בראשות שופט ולדרוש רפורמות מבניות כל אימת שמתרחש אירוע חריג. אלא שוועדות אלה לא באמת פותרות בעיות יסוד וכשלים מבניים – משום שאובייקטיבית הן לא מסוגלות לכך - אבל בלערוף ראשים הן דווקא מגלות מומחיות רבה.
וממילא, לעדר המניפולטיבי אין פנאי להתעמק בתמונה האמיתית והוא לא ייתן לעובדות – שטרם התבררו לאשורן - לקלקל את התזה: המערכת הטיפולית מתאכזרת לנכי צה"ל. חד, חלק ובאופן קטגורי.
לאורך השנים מלווה את ארגוני נכי צה"ל סוגיה ציבורית שנויה במחלוקת, הנוגעת להפרדה שכן או לא צריך לערוך בין מי שנפצעו בפעילות מבצעית (כשליש מנכי צה"ל) לבין השאר.
נכות צה"לית אינה רק קיצבה הולמת אלא גם מסלול מזמין יותר בהשוואה לזה שבאזרחות. ועל כן איש קבע הסובל מבעיה רפואית, גם אם היא בלתי צבאית, מעדיף להתמודד איתה דרך משרד הביטחון ולא ללכת לביטוח לאומי כמו שכירים אחרים במשק.
שלמה צדוקיודגש למען הסר ספק: אנשי הקבע עושים עבודת קודש והם ראויים בצדק ובדין למנגנוני ההטבות שהם מקבלים, אולם הפחד לגעת בקדושת ארגון נכי צה"ל גורם לעיתים לאבסורד. גישתו המקורית של דוד בן גוריון, שקבע שנכי צה"ל הם בנינו לעולם ועד, לא לקחה בחשבון את שיעור הנכויות האזרחיות העתידיות בצבא. האם ישנה הצדקה להשאיר מצב זה על כנו? ובכן, לא.
ולסיכום חייבים לזכור: עבודת המערכת הטיפולית במשרד הביטחון היא קשה, קדושה וחשובה. רצוי לא לטעות ולשפוך את התינוק עם המים.
- ד"ר שלמה צדוק הוא סוציולוג פוליטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
