גדלתי ביישוב קטן ליד נצרת. כשהייתי ילדה, והיו מופיעות בסופרמרקט ביישוב מצות, ידעתי שזה משום שפסח מתקרב. וכשערב אחד כל המכוניות נעלמו מהרחובות - ידעתי שהגיע יום כיפור. כערבייה פלסטינית הכרתי את החגים היהודים, וכיום אני מספרת עליהם לילדיי. שיכירו גם. מטעמי עבודה ונסיבות החיים, אנחנו עוברים ביום-יום בין ערים ערביות ויהודיות, ובעזרת הסקרנות אנחנו מכירים את המסורות ואורח החיים של האזרחים היהודים. וטוב שכך. כי להכיר עוד תרבות ועוד חגים זה רווח נקי. זה מעשיר.
אבל בכל שנה מחדש כשמגיע חודש הרמדאן - חודש שלם, לא יום אחד - אני תמיד שומעת מיהודים את אותן השאלות: עד מתי אתם צמים? כמה ימים זה? מה אתם אוכלים בסוף היום? מה עושה מי שחולה?
לכאורה זה משמח שיש התעניינות. זה הרי עדיף על אלה ששוכחים לחלוטין מהרמדאן ומתקשרים ממש בשעת שבירת הצום. ובכל זאת, למה הדבר הבסיסי הזה, חודש כל כך משמעותי לכמעט שני מיליון אזרחים ישראלים, לא מוכר יותר בקרב האזרחים היהודים?
חמישית מאזרחי המדינה הם ערבים-פלסטיניים. יותר מ-80% מהחברה הערבית היא מוסלמית, וגם המיעוטים הדרוזי והנוצרי מכבדים את חודש הרמדאן ומכירים בו כחלק מהתרבות הערבית הקולקטיבית. אבל לא הצל היהודים. למה המידע הזה לא נלמד במערכת החינוך? למה ילד שגדל במדינה לצידנו לא יודע מה קורה אצלנו? למה ההורים לא מלמדים את ילדיהם, ולמה כל שנה צריך לספר מחדש את אותם דברים?
בשנים האחרונות יוצאים סיורים ליישובים ערביים מהסוג שיהודים מעולם לא ביקרו בהם. לצערי, אף שחלקם מצוינים, האחרים עדיין מרדדים את התרבות הערבית לאוכל בלבד. תסמונת החומוס, אפשר לקרוא לזה
האם לוח השנה שלכם מציין גם חגים של מוסלמים, נוצרים ודרוזים, כמו שלוח השנה שלי מציין חגים יהודיים? הארגון שבו אני עובדת הוא משותף ליהודים וערבים, ואצלנו זה מובן מאליו כדי שנדע לברך בזמן ולא להפריע זה לזה בחגים. האם זו מציאות שלא תוכל להיות נוכחת במקומות נוספים?
אמנם האזרחים הערבים הם מיעוט, אבל מיעוט משמעותי. התרבות והשפה שלנו הן הדומיננטיות במרחב שבו כולנו חיים, המזרח התיכון. אזרחים יהודים וערבים מתרועעים יותר ויותר במקומות תעסוקה, באקדמיה, בפארקים הלאומיים. האם לא מעניין את האזרחים היהודים להכיר ולהיחשף לתרבות ושפה אחרת?
***
בשנים האחרונות נוצרה מסורת של "לילות רמדאן" - סיורים חברתיים ליישובים ערביים מהסוג שיהודים רבים מעולם לא ביקרו בהם. לצערי, אף שחלקם מצוינים, האחרים עדיין מרדדים את התרבות הערבית ואת הרמדאן בפרט לאוכל בלבד. תסמונת החומוס, אפשר לקרוא לזה. אבל התרבות הערבית היא כה עשירה - שירה קדומה ומודרנית, ספרות ומוזיקה - ולאזרחים היהודים יש הרבה מה להרוויח מללמוד ולהכיר אותה, ולא רק אותה, אלא גם את ההיסטוריה הפלסטינית ואת השורשים של המקום שבו כולנו חיים.
סג'א כילאניהייתי רוצה שזה יהיה מובן מאליו שאחרי 12 שנות לימוד יכירו בני הנוער היהודים את השפה הערבית, את התרבות, את ההיסטוריה והזהות שלנו, בדיוק כפי שילדיי לומדים את השפה העברית, מכירים את התרבות היהודית ולומדים על הנרטיב של הרוב היהודי. את הבת והבן שלי אני חושפת לשני הנרטיבים, והם מנסים להבין את המורכבות של המקום שבו הם חיים. לא צריך להשטיח ולהסתיר.
הגיע הזמן שנבין כולנו, האזרחים ומשרד החינוך שמלמד את דור העתיד, שתרבות זה לא משחק סכום אפס. לא צריך לבחור. להכיר כמה שיותר זה לא רק מעשיר, אלא גם מבטיח עתיד טוב ומכבד. ככל שנכיר יותר, נלמד ונצבור ידע, נוכל לבנות חברה משותפת רחוקה מהדרה וגזענות ואלימות.
- סג'א כילאני היא רכזת התקשורת הערבית בעמותת "סיכוי", המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
