הרשימות לכנסת נסגרות רק מחרתיים (יום ה'), אבל כבר עכשיו אפשר ללמוד מהן דבר או שניים על מודעות עצמית. הנה, רק לפני חודש הושקו בקול תרועה רמה כמה וכמה מפלגות בראשות גברים יודעי-כל, שהיו משוכנעים שהם הבשורה והם הגאולה. "הישראלים" של רון חולדאי (שלא טרח להתפטר מראשות עיריית תל אביב), "תנופה" של עפר שלח, "תל"ם" של בוגי יעלון שנפרדה מ"יש עתיד", "הציונות הדתית" של בצלאל סמוטריץ', "הכלכלית" של ירון זליכה – מפלגות קטנטנות שמשוכנעות כי בכוחן לסחוף את המצביעים בהמוניהם. כאילו לא עברנו שלוש מערכות בחירות שלימדו אותנו שאין תוחלת לאין-ספור פילוגים ופיצולים.
נשים לא תמצאו שם כלל. למעשה, כל ראשי המפלגות היו גברים עד שהתקיימו בחירות דמוקרטיות במפלגות הבודדות שמקיימות פריימריז. ואז, בעבודה ובבית היהודי נבחרו נשים ליו"ר - מרב מיכאלי וחגית משה.
מדוע רק גברים הכריזו על מפלגות נישה והיו בטוחים שמחר בבוקר הם ישבו סביב שולחן הממשלה, אבל אפילו אישה אחת לא עשתה מהלך פוליטי כזה? אפשר להחמיא למין הנשי ולומר שמדובר בקריאה נכונה יותר של המפה הפוליטית, או במודעות עצמית גבוהה, אבל זה לא נכון. הסיבות האמיתיות לכך מבאסות להחריד – היעדר ממון ומימון, יחסי הכוח הקשוחים ומיעוט השחקניות על המגרש הם שמונעים מנשים להקים פלטפורמות פוליטיות ולהכריז על עצמן כמנהיגות.
שנים של מבנים קשיחים וגבריים במובהק מייצרים מעט מאוד חלוציות נשית בתחום הפוליטי, וזו בשורה לא טובה. אך כמו שאנו שואפות שלנשים יהיה יותר אומץ פוליטי, יותר קשרים, יכולות מימון ותומכים על מנת לדחוף את עצמן קדימה, כך ראוי לומר שגברים יכולים ללמוד מעט צניעות.
הנשים הללו למעשה נמצאות במלכוד – מצד אחד הן בעמדה בכירה, אך מנגד הן בסיטואציה מורכבת כמנהלות שצריכות להתמודד עם ארגון שנמצא על הסף. אם הוא יקרוס – הכישלון יירשם על שמן
ניצחונן של מרב מיכאלי וחגית משה בפריימריז הוא ביטוי לתופעה מגדרית מעניינת שנקראת "מנהלות על מצוק הזכוכית": במצבי משבר ישנה נטייה לא מודעת למנות נשים לתפקידים בכירים. אולי כיוון שאין מולן מועמדים גברים חזקים דיים, כי בעלי הכוח לא ירצו להתמודד עם ארגון במשבר.
הנשים הללו למעשה נמצאות במלכוד – מצד אחד הן בעמדה בכירה, אך מנגד הן נמצאות בסיטואציה קשה ומורכבת כמנהלות שצריכות להתמודד עם ארגון שנמצא על הסף. אם הוא יקרוס – הכישלון יירשם על שמן. גם התוקף של מעמדן החדש הרבה פעמים חלש יותר, כי הן נתפסות כ"מי שהבקיעו גול מול שער ריק", כפי שכתב אחד הפרשנים על מרב מיכאלי השבוע.
לכן ההתחדשות של מפלגת העבודה היא בשורה משמחת מאוד, גם למי שהמפלגה איננה כוס התה שלו. העובדה שכעת המומנטום נמצא אצל מיכאלי, וברור כי שאר המפלגות שהוקמו על ידי חולדאי, שלח ושות' יצטרכו לפרוש או להסתופף בצילה, מעידה כי היא הצליחה לשנות את המשוואה.
חן ארצי סרורהתחייה של העבודה ניכרת גם בסקרים: ממפלגה עם 0.4 אחוז לאחר משבר אמון קשה היא עלתה ל-5 מנדטים על פי הסוקרים, ונראה כי מדובר במגמת עלייה. זהו תוצר של עבודה סיזיפית ומוכנות להישאר במדבר הפוליטי ולהתמודד עם המנגנונים המפלגתיים המורכבים.
בבית היהודי לא נצפתה תופעה דומה: חגית משה, שמגיעה מהפוליטיקה המקומית בירושלים, נכנסה לספינה טובעת בלי שום ניסיון במגרש הפוליטי הארצי. היכולת שלה לייצר שינוי דרמטי בכזה פרק זמן קצר הוא אפסי, ומסתמן כי איחוד תחת סמוטריץ' הוא האופק היחיד למפלגה, וגם הוא לא מזהיר. פריימריז הוא מודל מוצלח יותר עבור פוליטיקאיות, אך גם במפלגות דמוקרטיות ברור כי לפניהן עבודה קשה ומורכבת פי כמה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
