יוסי שריד המנוח – שבמשך שנים כיהן כח"כ, יו"ר מרצ ושר בממשלה - היה אחד הפוליטיקאים המוכשרים שידעה ישראל. היה לו את התמהיל המנצח של איש ציבור: חכם, ישר, שנון, רטוריקן וצנוע באורחות חייו. הוא גם הבין בתקשורת כמי שהיה עיתונאי בעצמו וראש מטה ההסברה של המערך בכמה מערכות בחירות.
אבל למרות כל מעלותיו, שריד לא העלה על דל שפתיו את המשפט: "אני רוצה להיות ראש ממשלה". פעם ניסיתי לאתגר אותו עם הרעיון הזה. הזמנתי אותו להופיע בשיעור בשיווק פוליטי שאני מעביר במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית. מטרת הקורס היא ללמד את הסטודנטים להכין קמפיינים עבור פוליטיקאים לאחר שהם מנתחים את מצבם התדמיתי.
הסטודנטים "בחנו" את נתוניו של שריד והציעו שיכריז על מועמדות לראשות הממשלה. אף אחד מהם לא באמת חשב שהוא יכול לזכות בתפקיד, אבל הניחו שהמהלך הזה יעניק לו תשואה תקשורתית רבה. שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה עדיין הייתה נהוגה בארץ והודעה על מועמדות העניקה לפוליטיקאים חשיפה רבה. מישהו כמו שריד, העריכו הסטודנטים, יוכל לנצל את אור הזרקורים הזה כדי לקושש קולות נוספים עבור מרצ.
סיפרתי על כך לשריד והוא השיב בתבונה: "רעיון מעניין, אבל אני לא מתאים למרוץ כזה". שריד ידע שקמפיינים לראשות הממשלה שייכים לא רק למחלקת השכל, אלא גם לאגף הרגש. זוהי היכולת לסחוף מצביעים מעבר לעמדותיהם באמצעות יצירת אמפתיה למועמד.
שריד היה פוליטיקאי שכלתני, צונן וחף משטיקים וטריקים לגבי עמדותיו. הוא הכיר את המקרה של מייקל דוקאקיס, מושל מדינת מסצ'וסטס ומועמד הדמוקרטים בבחירות 1988 לנשיאות ארה"ב, שהיה אדם מוכשר וישר להפליא. הייתה לו בעיה עיקרית שגרמה להפסד שלו לג'ורג' בוש האב, כפי שכתב ה"ניוזוויק": "הוא לא הצליח להיפטר מתדמית איש הקרח".
עפר שלח, שדורש פריימריז ב"יש עתיד" ומאמין שהוא מתאים יותר מיאיר לפיד להתמודד על ראשות הממשלה, צריך גם הוא לשקול את הלקח של דוקאקיס ואת השיעור של שריד. שלח הוא אחד הח"כים המעמיקים ביותר. אצל פוליטיקאים, טקטיקה זה להופיע בתוכניות אחר הצהריים בטלוויזיה ואסטרטגיה זה להתראיין במהדורה המרכזית. אבל שלח יסודי יותר. יש לו משנת ביטחון סדורה שאותה הציג לאורך שנים בעיתונות ובספרים שכתב, ותפישתו הפוליטית מבוססת על ראייה כוללת ועקרונות מוצקים. שפתו רהוטה ונקייה. הוא לא מתלהם, לא מנבל את פיו ולא משתמש בשפה בוטה כדי להנמיך את יריביו. הוא אחד משומרי החותם האחרונים של תרבות פוליטית ראויה.
וזה אולי מספיק כדי להתמודד על תואר חבר הכנסת המצטיין, אבל לא בהכרח על תפקיד מועמד חברי הכנסת להרכיב את הממשלה. הסופר האמריקאי וולטר קאמינגס כתב פעם שהסיקור הפוליטי בטלוויזיה דומה לזה המוענק לתחרות מיס אמריקה. הכוונה אינה רק למראה חיצוני, אלא ליכולת להציג לציבור דמות זוהרת, שמעוררת אצל הבוחר לא רק מחשבות אלא גם תחושות. לבנימין נתניהו יש את זה בשפע וגם ללפיד. יו"ר יש עתיד מצליח לתחזק סביבו מאות אלפי בוחרים לא רק בזכות עמדותיו. מאז שהצטרף למערכת הפוליטית לקראת בחירות 2013 הוא הספיק להחליף מצעים וסיסמאות שיצרו רושם של זיגזוג, ולמרות זאת נמלט מן הגורל של מפלגות מצב רוח שנעלמו לאחר קדנציה או שתיים, כפי שקרה למפלגת ד"ש, למפלגת המרכז, לגימלאים, לכולנו וגם ל"שינוי" של אביו.
לקראת ההתמודדות: ח"כ עפר שלח בראיון לאולפן ynet
(צילום: אבי חי)
מה תורם לכך? המראה הכוכבי שלו, הכריזמה והעוצמה הפיזית שהוא מקרין. בוחרים רבים סומכים על הדרך שבה פוליטיקאים אומרים את דבריהם ולא בהכרח על תוכנם. אלה מורידים את הווליום במקלט הטלוויזיה או הסמארטפון, מסתכלים בלובן עיניו של המדבר ומחליטים אם הם סומכים עליו. יש עתיד, בגלל לפיד, היא תופעה פוליטית יציבה וקבועה שלא עומדת להיעלם.
לשלח יש את המרכיב האינטלקטואלי הנדרש, אבל חסרה לו היכולת ליצור סחף רגשי בקרב הבוחרים. בניגוד ללפיד, עקרונותיו מוצקים יותר, אבל לא בטוח שזהו יתרון בקרב מצביעים מן המרכז הפוליטי. אלה מתלבטים בין ימין לשמאל ומוכנים לקבל רעיונות עמומים יותר מפיו של מי שהם מאמינים בו.
שלח מוכן לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת כדי להקים ממשלה, כפי שאמר ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע. אכן, פוליטיקאי אמיץ שממצב את עצמו כשייך לשמאל האידיאולוגי, אולי אפילו "הקיצוני" לפי החלוקה בשיח התעמולתי. מה לו ול"יש עתיד" המגדירה את עצמה כמפלגת מרכז? הוא האיש הנכון, אבל במקום הלא נכון.
שלח צריך להפנים את מה שיוסי שריד הבין. למיצוב פוליטי ישר יש גם מחיר ישיר: אובדן היכולת להגיע לקבוצות אוכלוסייה בעלות עמדות אחרות. בעיקר כשמדובר באנשים כגון שריד ושלח, בעלי דימוי זהה של אנשי קרח.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
