5 צפייה בגלריה
"המפגש עם ביטוח לאומי היה טראומה שנייה עבורי". אירינה ליפקין שנפצעה בפיגוע
(צילום: יריב כץ)
גם 20 שנה אחרי ערב הדמים ההוא, אירינה ליפקין, שנפצעה בפיגוע בדולפינריום בתל אביב, עדיין שואלת את עצמה למה דווקא היא נשארה בחיים. "המחבל התפוצץ במרחק שני מטרים ממני בתור למועדון. באיכילוב שאלו אותי איזה בגדים לבשו שתי החברות הטובות שלי, שלא מצאתי אחרי הפיצוץ, עד שנודע לי שאחת מהן נהרגה. אני עדיין שואלת איך בדרך נס נשארתי בחיים".
בשעות הלילה של אותו יום שישי, 1 ביוני 2001, המה איזור חוף הים של תל אביב בבליינים צעירים. סמוך לדולפינריום התגודדו כמה מאות צעירים בתור למועדון. כמה מהם היו תיכוניסטים מבית הספר למדעים "שבח מופת" בדרום העיר, שקבעו לבלות קצת בין מבחן למבחן. אבל אז אירע פיצוץ מחריד, ומהבילוי נשארה שלולית ענקית של דם. 21 בני נוער נהרגו בפיגוע, ועשרות רבות נפצעו. 20 שנה אחרי, והפיגוע שהפך לעוד ציון דרך בזיכרון הלאומי המדמם שלנו, הוא עדיין מציאות יומיומית עבור חלק מהניצולים.
אירינה ליפקין, כיום בת 38, אמנית רב-תחומית שחיה ויוצרת ביפו, הייתה אז תלמידת י"א ב"שבח מופת" שהגיעה עם חברות לבלות במועדון "דולפי דיסקו". "אני זוכרת כל רגע ורגע מלב התופת", היא אומרת. "הייתה התקהלות גדולה בכניסה, התקדמנו ותוך דקה אני בתוך פיצוץ, אני בתוך האירוע בהילוך איטי, רואה כל שנייה. גל הדף וחום שורף עוטף אותי. חברים שקודם עמדו לידי מפוזרים בכל עבר.
"לפני שהגיעו אמבולנסים היה שקט מפחיד. עצר לידנו רכב ואסף אותנו לאיכילוב. אני זוכרת שישבו שם גבר ואישה ואחד מהם החזיק לי את היד. הזוג הוריד אותנו במיון ונעלם כלא היה. אני חולמת לפגוש אותם יום אחד. הלוואי ודרך הכתבה הזאת הם ירצו לפגוש אותי. אני חייבת להם תודה אישית על מה שעשו".
אבל ליפקין זוכרת לא רק את מעשה החסד שעשה איתה הזוג. "שניות אחר כך התחילו להגיע פצועים חרוכי בשר, פצועים מלאים בדם, הרוגים. מראות קשים וטראומטיים עבורי כנערה בת 17 שרצתה לצאת לבלות עם החברות. מי שעובר פיגוע כזה, גם אם יוצא ללא פציעות גוף, הנפש נפצעת ואין שיקום. את הפצועים בגוף כולם חיבקו וחשו חמלה כלפיהם. אותי ושכמותי דחקו לשוליים. הפסיקו להתייחס אליי ולחשוב איך לשקם אותי. אני מאוד מבינה מה עבר על איציק סעידיאן שסבל מפוסט טראומה והצית את עצמו בצעד של ייאוש".
היא חזרה ללימודים ב"שבח מופת", סיימה י"ב, "אבל לא הייתי מסוגלת להתגייס לצבא. לא מצאתי את עצמי ואף גוף במדינה לא ידע להגיש לי את הסיוע כנפגעת פעולות איבה. הייתי בפוסט טראומה קשה. בגיל 25 החלטתי שאני חייבת לסייע לעצמי ונסעתי ללמוד אמנות באוניברסיטה בקנדה. סיימתי תואר ולאט לאט חזרתי למעגל החיים. התחלתי לבכות ולשקם את עצמי דרך האמנות. היום אני מטפלת באמנות".
ליפקין מספרת כי כשחזרה ארצה, פנתה לביטוח הלאומי שיכירו בה. "המפגש עם ועדות הביטוח הלאומי היה טראומה שנייה עבורי", היא נזכרת. "הם טענו שאין קשר בין מצבי לפיגוע. אין חיה כזאת בעולם שבן אדם יוצא מפיגוע והוא לא שרוט בנפשו, אלא אם מדובר ברובוט על-אנושי. אני אמנם בת מזל שלמראית עין אני נראית בסדר, אבל נשארנו פצועים בנפש כל השנים".
5 צפייה בגלריה
"נשארנו פצועים בנפש כל השנים". ארכיון מהפיגוע בדולפינריום
(מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)
גם מייק למפרט (38), שנפצע קשה בפיגוע, מתמודד עד היום עם פוסט טראומה, לצד שיקום פיזי שנחל הצלחה. "אני מנסה לשכוח", הוא אומר, "אבל לצערי כל יום אני מתמודד מחדש מול הדולפינריום. כל פעם מול המראה אני רואה את הצלקות שנותרו בגוף. למזלי, למרות שנפצעתי קשה, כל הבטן שלי חטפה וכף היד התרסקה כולה, הרופאים הצליחו בעבודה קשה מאוד להחזיר אותי למצב טוב. נגן פסנתר לא אוכל להיות, אבל עדיין הרווחתי כף יד מתפקדת".
אבל השיקום הנפשי, כאמור, הוא האתגר שעימו למפרט עדיין מתמודד. "הכירו בי ב-35% נכות בעיקר מההיבט של הפגיעות הפיזיות. כל הטראומה והקשיים שעברתי בעקבות הפיגוע, ביטוח לאומי לא הבין על מה אני מדבר ותמיד טען שאי-אפשר להוכיח קשר לפיגוע. עד היום אני מוציא 800 שקלים בחודש על תרופות כדי להמשיך בשגרת חיי".
את הפיגוע הוא עדיין חי ונושם. "אני זוכר את הרגעים האלה כאילו זה ממש עכשיו", הוא מספר. "עמדתי עם חברים בתור שהיה עמוס בכניסה. עמדנו בתור משהו כמו 10-5 דקות, פתאום פיצוץ, אני זוכר אותו כאילו שזה היה אתמול. הייתי קרוב למחבל שהתפוצץ בתוך ההמון שעמד בתור. עפתי אחורה. הרגשתי וראיתי להבה גדולה כמו פלאש כזה. לקח לי כמה שניות להבין שזה פיגוע. לא איבדתי את ההכרה. אחרי כמה שניות של הלם, אני בוער כולי, הגוף כולו רסיסים, מלא דם, כף יד ימין שלי מרוסקת, אני בוער כולי, חתיכות של ברזלים חדרו לגוף שלי, כאבי תופת. אי-אפשר לצאת מהפיצוץ שעברתי ובנס נשארתי בחיים. כל סירנה, כל אזעקה, מיד מקפיצה. זה חזק ממני".
5 צפייה בגלריה
"ביום אחד חמש הלוויות. הלב נשבר". אבי בנבנישתי, היה מנהל תיכון "שבח מופת"
(צילום: אביגיל עוזי)
גם אבי בנבנישתי, שהיה בעת הפיגוע מנהל תיכון "שבח מופת", שממנו הגיעו חלק מהקורבנות ומהפצועים, חי את אותו ערב נורא. שיחת הטלפון המצמררת שקיבל זמן קצר לאחר הפיגוע, מלווה אותו כבר 20 שנה. "אבי, אני מדבר מאבו כביר, בטח שמעת על הפיגוע בדולפינריום. אני רוצה להגיד לך שיש הרבה הרוגים ופצועים וכמעט כולם מבית הספר שלך", נאמר באותה שיחה, שהגיעה אליו ב-2 לפנות בוקר.
שעות ספורות קודם לכן הוא בילה עם חברים בסרט בבניין האופרה, במרחק מאות מטרים ספורים מהדולפינריום. לאחר הזעזוע וההלם הראשוני, הבין בנבנישתי שלאור העובדה שמדובר בתלמידים עולים למשפחות שאינן דוברות עברית ועדיין לא מתמצאות ברזי הממסד, בית הספר לוקח על עצמו לטפל באסון, כולל ארגון הלוויות, ימי השבעה בבתים, ביקור הפצועים, וגם תמיכה נפשית וכלכלית.
"זה היה קשה. הכרתי את כל התלמידים", אומר בנבנישתי, כיום מנהל תיכון קלעי בגבעתיים, והכאב עדיין ניכר בו, למרות השנים שחלפו. "ביום אחד חמש הלוויות. עברנו מקבר לקבר ובכל לוויה נשאתי דברים. מה אני יכול להגיד להורים שעלו לארץ עם תקווה לחיים חדשים להם ולילדיהם, והכל התנפץ? הלב נשבר".
