אביב וסרמן (47) הקדיש חלק ניכר מחייו הבוגרים לעיר לוד. יש לו סיפור לספר, והוא נכון לא רק לעיר הזו שמוטלת בשולי השיחה הישראלית כבר שנים רבות. זה סיפור שמייצג את המאמץ הכושל של המדינה לטפל בכל החורים השחורים שנפערו בה, מהבדואים בנגב ועד צפון הארץ, מהפריפריה החברתית של לוד ועד הפריפריה החברתית של החרדים שחיים באלעד. כשרואים את התמונות השבוע בלוד ובת ים, רואים את תמצית העניין: לבנוניזציה.
וסרמן גדל בחולון, שירת כמ"פ בהנדסה קרבית. כעו"ד הוא פעל להגנה על זכויות עובדים והיה ממובילי העתירה המוצלחת נגד הפרטת בתי הכלא. מהחיים הנוחים של דוקטורט בלונדון גויס להקים ולעמוד בראש הקרן לפיתוח לוד, ובמסגרתה הקים בעיר שורה של פרויקטים, הבולט בהם כפר סטודנטים. וסרמן עשה יותר מזה: הוא העביר את חייו לשם. את רעייתו, רות לנדה, לאחרונה חברת כנסת מטעם כחול לבן, פגש במסגרת מסע לגיוס כספים לטובת לוד והם השתקעו בעיר וגידלו בה שלושה ילדים.
המשטרה עצרה עשרות מתפרעים במהלך הלילה בלוד
(צילום: דוברות המשטרה)
בריאיון ל"הארץ" ב-2011 הוא נשמע נחוש להתאהב: "במקום סיפור על עיר שהיא זירת רצח וכספומטים של סמים, נגלה לי סיפור מרתק. קראתי על עיר שנמצא בה רצף התיישבותי של 8,000 שנה. קראתי על עיר סופר חשובה ליהודים, לערבים ולנוצרים, מיקרוקוסמוס של כל המזרח התיכון".
וסרמן איש פרקטי: באותה כתבה הוא ציין כיצד תכנון שגוי - הקמת מודיעין ושוהם - גרמה לדלדול אוכלוסייה חזקה מלוד, תופעה שהואצה בשל הגירה בדואית וכניסת משפחות של משתפי פעולה פלסטיניות. אחרי הקרן, וסרמן רץ לראשות העיר, ולבסוף הפך לסגן ראש העיר. דיברנו שלשום בבוקר, אחרי לילה קשה בעיר. "בעיקר", אמר וסרמן, "אני חש עצב נוראי. אני קורא ורואה, ומדבר עם חברים מלוד. מה שקרה השבוע בעיר לא קרה מ-1948. זה שיא שנשבר בטירוף, לא בקטנה".
איך אתה מסביר את הקריסה הזו, שאלתי. הרי המדינה זיהתה את הבעיה בלוד. הייתה תכנית ממשלתית בממשלת שרון. לוד הוכרזה אזור עדיפות א'. ב-2010, נתניהו העביר עוד החלטת ממשלה. אנשים כמוך התגייסו.
"הייתי שם ב'צוק איתן' ב-2014", השיב. "כסגן ראש העיר. עשו דיון גדול על היערכות ההגנה בעיר, והיו בחדר 50 איש בערך. אתה יודע כמה מהם ערבים, שהם שליש מהעיר? אפס. דפקתי על השולחן ואמרתי - 'חברים שימו לב. אנחנו בעיר מעורבת ואין פה ערבים. התושבים הערבים של לוד הם לא חמאס ולא ג'יהאד שיורים עלינו. צריך לחשוב איך מגנים עליהם - והשלב הראשון הוא להכניס אותם לשיחה'".
"אתה לא בסיטואציה של אויב - אתה בסיטואציה של שכן"
וסרמן הכניס אותם לשיחה. הוא אומר שחלק מהפעילים בהפגנות הערביות בלוד בשבוע האחרון הם מהמשפחות שהתגייסו ברצון למערך החירום של העיר ב'צוק איתן'".
סמלי, אני מעיר.
העניין כאן הוא של זהות, הוא משיב. "לכל אחד מאיתנו יש זהות מקומית, סקטוריאלית. ערבי מוסלמי, מהמשפחה הזו, נניח. ויש את הזהות העירונית, או הממלכתית. כל משפט שיצא לי מהפה, כל פעולה שעשיתי בלוד, היה כדי לחזק את הזהות הממלכתית. העירונית. אתה לא רק אתיופי, ערבי, חרדי, גרעין תורני. אתה גם לודאי ואלה הם שכניך. עכשיו, זה נורא קשה. אדם מביט במראה, הוא מבין מיד מה הזהות הסקטוריאלית שלו. מקללים אותו כי הוא ערבי, או חרדי. מזכירים לו. כדי לייצר זהות ממלכתית חייבים נון-סטופ לעבוד, לייצר את זה. ולכן זה לא מפתיע מה שקרה בלוד. כי הרבה שנים אין מספיק קונטרה לזהות הסקטוריאלית, אין מאמץ אקטיבי של המדינה".
(צילום: סיני דודפור)
וסרמן אומר שהתקשורת כלל לא הבינה נכון את האירועים בעיר. האבחנה שלו צפויה לעורר זעם בקרב מי שצרך את ההתלהמות בתקשורת האלקטרונית בימים האחרונים. ראוי להאזין לה; הוא מכיר את העיר טוב מאיתנו, הפרשנים. הוא גם מכיר את משפחת חסונה, שבנה מוסא נהרג בירי בעיר בתחילת השבוע במהלך המהומות - עוד לפני ליל שלישי ומראות הפוגרום של בתי הכנסת העולים באש. יש לו היכרות אישית עם מאלק חסונה, אב ההרוג. "זו לא משפחה של חמולה בדואית חדשה בעיר. זו משפחה מכובדת מאוד, שחיה בעיר מאות שנים".
המשטרה עצרה את היורה, תושב לוד בן 34, והחשד הוא שביצע את הירי ממרחק של עשרות מטרים ללא סכנת חיים; הטענה של היורה וחבריו היא שעמדו מול המון פורע עם בקבוקי תבערה שהתקדם לבתיהם. הדרג הפוליטי הפעיל לחץ כביר לשחררו השבוע.
בית הכנסת דוסא בלוד שחולל
(קרדיט:נעם דרייפוס)
"בשגרה זה קשה לייצר זהות עירונית-ממלכתית, אבל בחירום זה הרבה יותר קשה", אומר וסרמן, "כאשר בנאדם הוא גרעין תורני, הוא רוצה לזכור שהוא והשכן הערבי שלו הם לודאים. ואם אין זיכרון כזה, ברגע אחד, השכן הופך למין פלסטיני בשטחים והיורה הופך למתנחל ששולף אקדח. אתה לא בסיטואציה של אויב פה - אתה בסיטואציה של שכן".
"אשתי אמרה לי - 'הלילה כמעט לקחו אותך'"
וסרמן סבור שהירי היה רגע מפתח, "אבל זה לא רק הגרעין התורני. יש לי חברים ערבים מלוד שאומרים שכשהם גדלו בעיר, הם שיחקו עם יהודים. אבל הילדים שלהם, הם כבר לא מדברים עברית. הסתגרות". הרעיון הממלכתי גוסס. "יש מעט אנשים שמעניין אותם להסתכל על לוד ובעצם על מדינת ישראל מהזווית של ממלכתיות. מה הטענה של הערבים? שההנהגה העירונית היא של היהודים, ושהיום היא מקדמת רק את האינטרסים של הגרעין התורני בעיר. ומה הטענה כלפי הערבים? שההנהגה שלהם בכלל לא מתעניינת בשום דבר שאיננו קשור לקהילה הערבית-מוסלמית בעיר".
וסרמן כבר לא גר בלוד. ב-2018, בליל הסילבסטר, ביקשה ממנו רעייתו לצאת ולהביא לה משהו מתוק. כמה דקות לפני חצות וסרמן עצר ברמזור בצומת מרכזי בעיר, פתח את חלון מכוניתו ואיחל לנוסעות במכונית המקבילה שנה אזרחית טובה. זו הייתה משפחה בדואית לדבריו, ומאחורי מכוניתה נסעו הגברים. הם עקבו אחרי כלי הרכב שלו, חסמו אותו, הוציאו אותו מהמכונית, תקפו ואיימו לרצוח אותו ואת משפחתו. "ראיתי את עצמי כל החיים פועל למען לוד וגם נקבר בה", אומר לי וסרמן, "אבל כשחזרתי הביתה אשתי אמרה לי - 'הלילה כמעט לקחו אותך, פעם הבאה זה אני או הילדים. עברנו'".
אתה יודע, אני מעיר, יהיו שיגידו שהסיפור הזה סמלי, וממחיש כמה אין תקווה במה שניסית לעשות בלוד. לקיום יהודי וערבי בכלל. הוא מתקומם. "ממש לא. אני מבחינתי ראיתי את עצמי כמי שתמיד יפעל לחיזוק הממלכתיות. המאבק הזה דורש מאסה קריטית של אנשים, התגייסות. אם הייתי רווק, הייתי נשאר, אבל אני אדם בעל משפחה".
וסרמן לא זנח את האידיאליזם; הוא היום מורה. בעמק חפר.
