כשעפרה אחותי התקשרה ואמרה שניסו לרצוח אותה, הייתי בטוח שלא שמעתי טוב. אבל שמעתי מצוין, ומאז אין לי רגע אחד של מנוחה. לפני שלושה ימים, בליל סילבסטר, ברחוב ראשי בירושלים, במחשבה תחילה ובדם קר, ניסו שני צעירים לשרוף את אחותי. הם הציתו את אוהל המחאה שלה, שבתוכו היא חיה וישנה, מול ביתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו – ונמלטו בריצה.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
באוהל היו גזיות, שמיכות, מזרונים, שקי שינה, יריעות ניילון – ובני אדם. למרבה המזל סמדר אור, שנמנמה עטופה בשמיכות מתחת ליריעה שהתחילה לבעור – התעוררה, התעשתה בזמן, והצליחה לכבות את הלהבות בשתי ידיה החשופות. נס גלוי. הרוצחים כשלו במשימתם ונמנע אסון כבד וקטלני.
אני מאשים – אבל לא אותם. הם, על פי החשד, שני נערים מוסתים וחמומי מוח. שני נערים חובשי כיפות שחורות שמבוגרים חסרי אלוהים הסיתו אותם, עד שהם התפתו להאמין שהקדוש ברוך הוא רוצה, ושמא אף שלח אותם, לשרוף יהודים שאינם מסכימים עם דעותיהם. בדרכם לאוהל של עפרה, הנערים האלה שאלו עוברים ושבים "איפה האוהל של השמאלנים?".
ולכן לא אותם אני מאשים – אלא את מי ששיסו אותם. אני מאשים את המסית הראשי, המחושב, המתוחכם, זה שידיו תמיד נקיות, זה שמלאכתו המלוכלכת נעשית תמיד בידי אחרים, כשהוא מביט ושותק. אני מאשים את האיש שהתיר במעשה ובמחדל, ומה שהכי חמור – בשתיקה שלו – את דמה של אחותי עפרה ושל בתה שני, שישנה איתה לעיתים קרובות באוהל הזה.
אני מאשים את האיש שמתגורר בבית גדול שיסודותיו ניצבים על שנאת אחים. אני מאשים אותך, בנימין נתניהו, המסית והמדיח, המתחסד והמיתמם. אפילו לא טרחת לגנות ולהוקיע את ניסיון הרצח של אחותי – ניסיון שהתרחש כמטחווי אבן מן המבצר שלך בבלפור. גם את זה לא ידעת, אדוני ראש הממשלה? גם על זה לא שמעת?
אני מאשים גם את התקשורת המפוחדת, המתרפסת והשותקת. אני מאשים את שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים, שלא שיבצו כתבות גדולות על ניסיון הרצח של אחותי וחבריה בראש מהדורות החדשות המרכזיות שלהם.
אני מאשים גם את הפוליטיקאים העלובים, מדקלמי דפי המסרים, מקהלת הפודלים של נתניהו, שלא הוקיעו ועדיין אינם מוקיעים את אלה מקרב המחנה שלהם שקוראים לאחותי ולי "בוגדים" כבר שנים רבות, ועכשיו ניסו לשרוף חיים אותה ואת בתה.
ספוילר: שני חשודים בהצתה נתפסו. הם נחקרו, ובסיום החקירה הם שוחררו לבתיהם בתנאים מגבילים.
- רגע, שחררו אותם?
כן, הם הלכו הביתה. זה לא מפתיע, כי על פי הדיווח, סעיף העבירה המיוחס להם הוא – שככה יהיה לי טוב – "ונדליזם".
ולכן קומו, אחיות ואחים שלי. אל תשתקו. קומו וצאו לרחובות, אם ארצכם וחייכם יקרים לכם. כי אם לא תקומו עכשיו, אז כשתתעוררו זה עלול להיות מאוחר מדי. אל תתנו למכבסת המילים לבלבל אתכם.
זה לא ונדליזם, זה ניסיון לרצח. זה ניסיון לשרוף יהודים רק מפני שהם יהודים מן הסוג "הלא נכון". עפרה וחבריה הם פטריוטים יהודים, שקמו להפגין ולהיאבק על עתיד עמם, ארצם ומולדתם – מדינת ישראל. רק בגלל זה ניסו לשרוף אותם.
מאז שנודע לי על ניסיון הרצח הזה אני לא מצליח להירגע. אני מוצא את עצמי חושב לעתים קרובות מדי על בת אחותי שני – ילדה בת 7, שישנה לפחות פעם בשבוע עם עפרה באוהל בבלפור. כבר שלושה לילות שאני מתעורר מדי פעם, מהרהר בה, ומתחלחל. שני הייתה עלולה לסיים את חייה הצעירים בחנק, באימה, ובלהבות. האצבעות כותבות והלב מסרב להאמין: הרוצחים הם יהודים, והשותקים – וזה בעיניי לא פחות נורא – גם הם יהודים.
שני אנשים ניסו לשרוף את אחותי ובתה לפני שלושה ימים, ברחוב ראשי בירושלים, מול בית ראש הממשלה. וראש הממשלה שותק.
אני מקליד את המילים האלה, מביט בהן, ולא מאמין. זה בלתי נתפס. זה בלתי נסלח. וזה לעולם לא יעבור – לא כל עוד אני חי. ולכן, השבוע אני אישן באוהל הזה בירושלים. אם מישהו יבוא וינסה שוב לפגוע באחותי עפרה, בבתה שני, בחברותיהן וחבריהן, או בי – באוהל הזה בירושלים, או בכל מקום אחר בארץ הטובה הזאת – בי נשבעתי, נגן על עצמנו. גם בכוח, אם לא תהיה ברירה אחרת. אנחנו מאותם יהודים שלמדו שהם חייבים לעמוד על נפשם ולהילחם על חייהם מול הקמים לשרוף אותם – ומול אלה שהסיתו, ויודעים, ושותקים. ראינו – ולמדנו. לעולם לא עוד.
אדוני ראש הממשלה, נביא השקר ואמן ההסתה, יש לי חדשות בשבילך: כללי המשחק השתנו. לעולם לא נלך עוד כצאן לטבח, ולעולם לא נשתוק. אתה נכשלת. אין כישלון יותר גדול למנהיג מאשר להסית, לפרק ולפלג את העם שאותו הוא מנהיג.
זה נגמר. אנחנו הרוב. מאסנו בשלטון שלך - המסית והמדיח, המשסה והמפלג, המתקרבן והמיתמם. קמנו ויצאנו לרחובות, יותר ממיליון אישה ואיש תוך פחות משנה. אנחנו נמצאים עכשיו בכל מקום. יש בנו אהבה, יש לנו סבלנות ונחישות, יש בנו אלוהים, ואין בנו פחד. כל השאר זה רק בחירות ופוליטיקאים.
והפוליטיקה כבר לא תציל אותך, אדוני ראש הממשלה. כי היא עומדת לא רק על שקרים והסתה וקואליציות וקומבינות, אלא גם על רצון העם. ואנחנו העם. אנחנו בנותיו ובניו של העם היהודי, אוהבי עם ישראל וארץ ישראל, ולעולם לא נזוז מכאן. אנחנו כאן, אנחנו הרוב, ויחד ננצח את המסיתים, את השורפים ואת השותקים.
כי הכתובת שוב על הקיר, אדוני ראש הממשלה. לא רק הכתובת שמבשרת על הרצח הבא של יהודים בידי יהודים מוסתים, ובמשמרת שלך. אני מדבר גם על כתובת אחרת, ישנה הרבה יותר, שכתובה עכשיו באותיות אשוריות גדולות על קיר הבית שלך. וכל עם ישראל יכול לקרוא אותה, ממש כמו פעם: "מנא, מנא, תקל ופרסין" (דניאל ה' כה') – מעשיך הרעים נספרו ונשקלו, והשלטון שלך עומד להסתיים.
office@yovell.co.il
