וינסטון צ'רצ'יל היה בוודאי הפוליטיקאי הבריטי המפורסם ביותר, אבל הצטיין לא פחות בכתיבת ספרי היסטוריה. הבולט שבהם, שפורסם אחרי כהונתו השנייה כראש ממשלה, היה "ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית". בהזדמנות הוא אמר: "ההיסטוריה תהיה אדיבה אליי משום שאני אכתוב אותה".
בנימין נתניהו, הרואה בצ'רצ'יל מודל לחיקוי ונוהג לצטט מאמירותיו, כתב גם הוא כמה ספרים ולא מן הנמנע שיכתוב עוד בעתיד. הרי יש לו חוש היסטורי ואת כושר הביטוי הנדרש כדי לסכם את תקופת כהונתו הממושכת כראש ממשלה. האם ההיסטוריה תהיה אדיבה אליו גם אם הוא יכתוב אותה?
למשל, בפרק על הפוליטיקה הישראלית בשנים 2021-2019, איך הוא יסביר את העובדה שהוביל את מדינת ישראל לשלוש מערכות בחירות, והרביעית בפתח, שבהן הממשלה שבתה מלכת, ללא תקציב, בלי חקיקה חברתית או מלחמה בפשע? כיצד יתרץ מדוע מיליוני ישראלים נהרו בהמוניהם לקלפיות בלי שנדרשו להכריע בנושאים מרכזיים כמו שלום, חברה וכלכלה? השאלה היחידה שעמדה בפניהם הייתה קשורה בנושא בודד: ביבי.
ההיסטוריה הפוליטית בישראל ידעה קרבות דמים בעניינים אידיאולוגיים. עוד לפני קום המדינה, ובוודאי לאחר מכן, התנהל ויכוח מר סביב הגישה הסוציאליסטית של מפא"י לבין הקפיטליזם של גוש חירות והליברלים. אחרי המהפך ב-77, וביתר שאת בעקבות בחירות 81, עמדו הפערים העדתיים במרכז השיח (נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז ותגובת מנחם בגין בכיכר מלכי ישראל, אז את התאבדותם של עולי הגרדום, פיינשטיין האשכנזי וברזני המזרחי, באמצעות רימון יד בכלא הבריטי בירושלים).
בתרגום חופשי, נתניהו אמר על כחול לבן: "יזחלו – יקבלו. לא יזחלו - לא יקבלו". אלא שבני גנץ וגבי אשכנזי כבר הבינו שגם אם יזחלו הם לא יקבלו כלום
שנות ה-90 עמדו בסימן השסע המדיני בעקבות הסכם אוסלו, והוויכוח הזה גלש לרחובות ובא לידי ביטוי בהפגנות של שלום עכשיו משמאל וגוש אמונים מימין, שביטאו קרע עמוק בציבור הישראלי.
שום דבר מכל אלה לא היה במערכות הבחירות של 2019 ו-2020. כחול לבן, המפלגה הדומיננטית של המרכז שמאל, לא הציבה שום תוכנית מדינית שונה מזו של הימין. לא היו הפגנות המוניות שדרשו לחדש את המו"מ עם הפלסטינים. באותה מידה גם לא היה הבדל בין התוכנית הכלכלית של הימין לבין "השמאל".
בנושא החברתי היה קונצנזוס בין הליכוד לבין כחול לבן ומפלגת העבודה שיש לפעול לקידום השכבות החלשות, לסייע לזוגות צעירים לרכוש דירות ולאפשר למעמד הביניים לחיות בכבוד. והנה הוכחה: אורלי לוי-אבקסיס, בעלת העמדות המדיניות הימניות, הופיעה ברשימה משותפת של העבודה, גשר ומרצ, בטענה לזהות חברתית בין מרכיבי הרשימה.
הייתה רק מחלוקת אחת בין המפלגות מימין ומשמאל: האם בתפקיד ראש ממשלה יכול לכהן אדם החשוד בפלילים או תחת כתבי אישום. ההיסטוריון נתניהו יכתוב כנראה בספרו שאדם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. הוא יספר שחש בשליחות היסטורית שלמענה היה מוכן לגרור את מדינת ישראל לשלוש מערכות בחירות ולעצור בה את החיים, עד שיריביו הפוליטיים יסכימו לקבלו.
ניחא. אבל כיצד הוא יסביר בספרו שהיה מוכן להוליך את מדינת ישראל למערכת בחירות נוספת בשיאה של מגפה בריאותית קשה ומשבר כלכלי עמוק? הרי כחול לבן התפרקה משותפיה למפלגה וקיבלה אותו למרות המשפט הצפוי לו בדיוק בגלל הסיבה הזאת. היא הייתה שותפה נוחה מאין כמוה ואפשרה לו יד חופשית בכול מעשיו.
הייתה לה רק דרישה אחת: שנתניהו יעמוד בהבטחתו לגבי הסכם שהוא עצמו הציע. מה יהיה ההסבר שלו לאי-נכונותו לקיים את הרוטציה?
הוא חזר על אמירתו המפורסמת כלפי יאסר ערפאת והפלסטינים: "יתנו – יקבלו. לא יתנו - לא יקבלו". כלומר, בתרגום חופשי לכחול לבן: "יזחלו – יקבלו. לא יזחלו - לא יקבלו". אלא שבני גנץ וגבי אשכנזי כבר הבינו שגם אם יזחלו לא יקבלו כלום.
כיצד יתרץ נתניהו בספרו את הדרמה הגדולה שככל הנראה הובילה את ישראל לבחירות רביעיות תוך שנתיים? הנודניקיות של אבי ניסנקורן? ועדת הבדיקה נטולת הסמכויות לפרשת הצוללות? או אולי ההשוואה של המפגין סדי בן שטרית של מעשיו לגרמניה הנאצית בראשית דרכה?
בשביל פוסט של נתניהו בפייסבוק זה אולי יספיק בקושי. עבור ספר היסטורי זו בדיחה. ההיסטוריה תהיה רעה מאוד כלפי נתניהו, גם אם הוא יכתוב אותה.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
