הגעגוע לאלו שנפלו במהלך שירותם הצבאי או נרצחו בפיגועי הטרור מלווה את המשפחות השכולות לאורך כל השנה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ביקשנו מבני המשפחה לכתוב מכתב ליקיריהם על הגעגוע, החיסרון ועל החיים בלעדיהם.
בני המשפחות כותבים לנופלים
(צילום: ירון שרון, עריכה: תמר אברם)
ציפי אבטה
ציפי כותבת לאחיה התאום, סרן צביקה קפלן ז"ל, שנפל במהלך מבצע צוק איתן.
מזל טוב!
כל יומולדת מחדש אני עדיין מחכה שתתקשר, "שנתחרה" מי מאחל למי קודם. כבר שבע שנים שאני חוגגת פה בשביל שנינו, ומתפללת שאתה שמח גם במה שאתה מצליח לעשות פה.
אני חייבת להודות שיומולדת שבוע לפני יום הזיכרון זה קצת קשוח, אבל משאיר מקום לצביקה שלי, לפני שאתה הופך להיות של כולם.
5 צפייה בגלריה
ציפי כותבת לאחיה. "יומולדת שבוע לפני יום הזיכרון זה קצת קשוח, אבל משאיר מקום לצביקה שלי לפני שאתה הופך להיות של כולם"
(צילום: ירון שרון)
ואם בשנה שעברה "כולם" זה היה מרחוק, אז השנה כולנו נחזור להיפגש ולשמוע את הסיפורים של החבר'ה במרפסת של אבא ואמא.
בשנה שבה ביליתי הרבה בסלון הבית, החיוך שלך בתמונה על הספרייה תמיד היה חלק. עוצמת החיים שלך ממשיכה לפעום, לזרום ולגדל אותנו. בשירים שאהבת, באלקנה ונדב, שעושים בדיוק את השטויות שלך, בשביל הרטוב שנפרץ לזכרך, בבית ספר שדה שבו מנחילים את אהבת הארץ והאדם שהיית כל-כך מלא בהם.
אז מה אאחל ליומולדת? שתמשיך לחייך אלינו. מהתמונה בסלון, וגם מהמקום שבו נשמתך כעת. שחייך ומסירות נפשך ייתנו כוח ומשמעות גם לחיינו, שה' יברך את כולנו ושנהיה שמחים, טובים, וראויים למחיר ששילמת.
אוהבת כל כך, ומתגעגעת עד כאב, ציפי.
שי הורוביץ
שי כותב לאביו, סמ"ר בנימין הורוביץ ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים.
הייתי בן שנתיים ושלושה חודשים כשיצאת למילואים מהם לא חזרת. הכרתי אותך דרך תמונות וסיפורים, ללא זיכרון ממשי ממך ומדמותך.
במהלך השנים חשבתי באיזה דרכים אוכל להנציח אותך.
הבן הבכור שלי קרוי על שמך. הוא נולד ארבעה ימים אחרי שנהרגת, בהפרש של שנים רבות. רצה הגורל והבן הצעיר שלי נולד ביום הולדתך.
כמה מוזר זה לחגוג יום הולדת לשני אנשים כל כך יקרים לי, כשאחד מהם לא נמצא. העיקר שגם לאדם חילוני כמוני אלוהים סגר מעגל.
במרוצת השנים חשבתי על דרך נוספת להנציח אותך, והחלטתי לקעקע את דמותך – אבא שמחבק את הבן הקטן שלו לפני שיוצא למלחמה ממנה לא חזר. תמיד אתה בליבי ובמחשבותיי, וכעת גם על גופי.
גם אחרי כל השנים, דמעות של שמחה מתנגשות להן עם דמעות של עצב, כי גם אחרי 48 שנים אין תרופה ללב, מתגעגע.
רון קרמן
רון כותב לבתו טל קרמן ז"ל, שנרצחה בפיגוע טרור בקו 37 בחיפה בשנת 2003.
טל,
18 שנה עברו מאז שעלית לאוטובוס 37 ב-5 במרץ 2003. לא כתבתי לך, לא חיבקתי ואפילו לא הרחתי אותך. 18 שנה היא תקופה שבה תינוק הופך לחייל.
בתקופה שבה הליכה ברחוב, כניסה לבית קפה או מסעדה, או עלייה לאוטובוס נחשבו למסוכנים, את המשכת את חייך בדרך, לא נתת לטרור לפגוע בשגרת חייך.
טל, תמיד היית דעתנית, שמחה, חברותית ומוקפת בחברים. וכך נהרגת יחד עם חברתך ליז בפיגוע בשדרות מוריה בחיפה.
העובדה שלא כתבתי אינה מעידה שאני לא בקשר איתך, הקשר בינינו הדוק. הביקורים פעמיים בשבוע בקברך, השיחות הרבות – שיחות ללא קול.
בעבר ראיתי אותך בעיני רוחי, אך בשנים האחרונות לצערי פחות, בחלומי הופעת רק פעם אחת ויחידה. את עינייך הכחולות ותלתליך הזהובים אני רואה בכל בוקר בקומי מהמיטה.
את פגישתנו האחרונה לא אשכח. רקדנו בבית, כך ברגע של שטות, ואז סעדנו במסעדה האהובה עליך. הראית לי את כל כרטיסי המועדון, כולל תעודת תלמיד – וכמו כל נערה התנצלת על התמונה הלא מוצלחת.
ידענו שאת אוהבת גמלים, ובכל פעם כשנקלע לדרכנו גמל – קפצת משמחה. בתרמילך, שהושב לנו, היה גם היומן שלך. בין דפיו היה ציור של גמל. אני מדמיין כיצד את, היוד-ביתניקית בזמן השיעור, שקועה בעולמות אחרים, וכך סתם איירת גמל.
טל שלי, אילו ידעת שיותר מ-14 אלף אנשים צבעו את הגמל של טל, אילו ידעת שהגמל של טל טייל על פני העולם כולו – היית ודאי שוב קופצת ממקומך וצוחקת צחוק רם, צחוק שלא שמעתי מאז.
כיום הגמל נקשר לשמך, אני וחבריי לא אדישים בראותנו גמל. כל מי שצובע את הגמל של טל רק מחזק את המשפט – כל עוד זוכרים את טל, טל עדיין איתנו.
אבא רון.
