בחודשים האחרונים מתחדדת התחושה שהפוליטיקה הערבית בישראל מצויה במבוי סתום, כשברקע סדרת אירועים שהתרחשו בכנסת: החל מההצבעה על החוק האוסר טיפולי המרה, שחשפה פערים מהותיים בין חברי הרשימה המשותפת (חד"ש תמכה, בעוד רע"מ - נציגת התנועה האסלאמית - התנגדה, ויתר המפלגות נעדרו מההצבעה); עבור בהתנגדות הרשימה המשותפת להסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, שלוותה בשיח ביקורתי בחברה הערבית, שחלק ממנה מזהה הזדמנויות ביחסים עם העולם הערבי; וכלה בפרשת ההצבעה על הקמת ועדת חקירה בנושא הצוללות, שבה פעלה רע"מ בראשות ח"כ מנסור עבאס בתיאום עם הליכוד, תוך הבהרה כי מפלגתו אינה סולדת מקשר עם מפלגת השלטון אם הוא מועיל לציבור הערבי הרחב.
שילוב האירועים מעיד על הגעת הרשימה המשותפת לצומת דרכים שבו עליה לבצע הכרעה אסטרטגית: להמשיך לנופף בסיסמאות עבר או להשתנות באופן עמוק. אף שביצעה מהלכים חסרי תקדים - ובראשם המלצת כלל חבריה על בני גנץ לראשות הממשלה - היא עדיין מתקשה לצלוח את הרוביקון לעבר נכונות להשתלבות בקואליציה כלשהי.
כבולה בין עקרונותיה לדרישות הציבור, ובין עבר להווה - מתברר לרשימה המשותפת הקושי לאחוז בחבל משני קצותיו: גם להמשיך להימנע מהשתלבות מלאה בתהליך קבלת ההחלטות, תוך דרישה לשינוי עמוק במהות המדינה ותוך הוקעת הציונות, וגם להצליח להתנחל בלבבות הציבור היהודי, לפתח שיתוף פעולה עמוק עמו ולזכות במנופי השפעה שיתרמו לפתרון בעיות היסוד של החברה הערבית.
בשרשרת הבחירות האחרונה נרתמו האזרחים הערבים והניבו הישג פוליטי תקדימי, אולם הם מצויים כיום במשבר ציפיות חריף. 15 מנדטים בכנסת לא שיפרו את מצבם וכנראה שגם לא יביאו לכך בעתיד. הייאוש מהמשחק הפוליטי עלול להתפתח לניכור גובר של הציבור הערבי מהמדינה.
חלחול התובנה הזאת ניכר היטב בסקרים שנערכו באחרונה בחברה הערבית ומשקפים ירידה של עד ארבעה מנדטים לרשימה המשותפת בבחירות הבאות, דבר שלטענת פרשנים ערבים נובע מנטיית רבים בחברה הערבית שלא להצביע (בסקר שערך בימים האחרונים מכון "סטאט-נט" של יוסף מקאלדה ענו רק 57.7% מהערבים כי הם מתכוונים להצביע, ובראיון איתו הוא הבהיר ש-11 מנדטים הם תחזית סבירה).
זהו ציבור שמפגין נכונות לחצות קווים אדומים העומדים בפני ההנהגה הפוליטית שלו, דבר שבא לידי ביטוי במשבר הקורונה בשיתוף הפעולה עם מוסדות המדינה, לרבות גופי הביטחון
כמו ההנהגה הפלסטינית, גם הפוליטיקאים הערבים בישראל ניצבים בימים אלה בדילמה שבין המשך הדבקות בסיסמאות העבר של המאה ה-20 והתביעה העיקשת לצדק היסטורי, לבין התאמה לנסיבות ולהוויה של המאה ה-21, המחייבת התגמשות שתאפשר לתת מענה לצרכיה של חברה בהשתנות, ובמיוחד של בני הדור הצעיר בה.
לצד היעדים הלאומיים והאידיאולוגיים, ואף יותר מהם, האזרחים הערבים בסוף שנת 2020 גם תובעים מימוש עצמי, שיפור במרקם החיים, שוויון אזרחי והשתלבות רחבה בכלל מישורי העשייה במדינה.
ח"כ אחמד טיבי בפתיחת כנס החורף של הכנסת
(צילום: משה מזרחי)
זהו ציבור שבעצם חיי היום יום שלו מפגין נכונות לחצות קווים אדומים רבים העומדים בפני ההנהגה הפוליטית, דבר שבא לידי ביטוי במהלך משבר הקורונה בשיתוף הפעולה הנרחב, בהנהגת ראשי הערים והמועצות המקומיות, עם מוסדות המדינה, לרבות גופי הביטחון.
זהו ציבור שעשוי למסגר אחרת את יעדיו: לשמור על זהותו הלאומית, אך לא להופכה למכשול מובנה בפני ההשתלבות, לתת קדימות לטיפול בבעיות האזרחיות של הכאן והעכשיו, ואף לבחון אפשרות לפיתוח מסלולי שירות קהילתי לבני הדור הצעיר, דבר שיהדק את זיקתם למדינה.
לא רק החברה הערבית נדרש להתאמות, אלא גם - ואולי אף בעיקר - זו היהודית. ראשית, הכרחי לתקן את המשגה הגורלי של העדר ייצוג החברה הערבית במפלגות היהודיות הגדולות, טעות עמוקה שמשקפת חוסר הבנה של השינוי שמתחולל בחברה הערבית והעדר שיח ישיר עימה, הנחה מוטעית שלפיה יש זהות מוחלטת בינה לבין הרשימה המשותפת, והחמצת כמיהות ההשתלבות של חלק ניכר מהאזרחים הערבים.
במקום בקשת מחילה על אירועי עבר, עדיף שמנהיגי המפלגות היהודיות ינקטו כבר עתה תיקון בדמות פתיחה מיידית של שעריהן בפני האזרחים הערבים, ובכך יוכיחו גם את הם יכולת לנטוש את עולם התפיסות והדימויים של המאה ה-20 ולצלוח לעידן אחר.
- מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
