אם הכל ילך כשורה, היום (א') תושבע ממשלה חדשה אחרי תקופה טראומטית. ממשלה שרבים מאוד בציבור תולים בה תקוות. תקוות קטנות וצנועות, כמו התקווה שתעביר תקציב, תניע את הגלגלים, ותשכנע אותנו לא להתעסק בה כל הזמן.
בימים אלה, האנשים הרגילים והסבירים שרצו בממשלה הזאת ודיברו עליה ירדו אוטומטית אוקטבה בקול. כמעט לחשו. אחרי כל כך הרבה טלטלות, קשה להאמין שזה באמת קורה, קשה לחלום בגדול. ברור שהעסק שברירי, ברור שכל השותפות והשותפים נדרשים לקחת הרבה אוויר ולבלוע הרבה צפרדעים. עבור חלק גדול אחר, הממשלה הזאת היא שבר. מבחינתם היא נולדה בחטא, והם מתבוננים בהקמתה בצער ובדאגה.
הריפוי והאיחוי שמרבים לדבר עליהם עד שהפכו לקלישאות לא יתרחשו ברגע שקמה פלטפורמה פוליטית כזו או אחרת. קבינט הפיוס של הממשלה הקודמת, שהיה לבדיחה, הוא לא הדרך לשינוי. יש סיכוי לתנועה קטנה אל עבר הכיוונים הללו רק אם לראשונה זה זמן רב נזכה לראות איזו נדיבות של מנצחים. בלי שמחה לאיד בדמות קפיצות למזרקה או ריקודים מול בלפור, בלי להוציא את העין למי שמחשב מסלול מחדש, בלי היבריס.
הושטת היד של הממשלה צריכה להיות קודם כל לפריפריה החברתית. לא רק כי זה נכון פוליטית, אלא בעיקר כי זה צודק. השקעה מאסיבית בחינוך, תחבורה, בריאות ורווחה
דווקא מתנגדי נתניהו הנחרצים ביותר, אלה שאחרי כל מערכת בחירות נופפו בדרכון הפורטוגלי וצייצו על רצונם לרדת מהארץ, אלה שהגיעו להפגנות בבלפור מדי שבת, הם אלו שצריכים לזכור את התסכול ההוא ולא לגרד בפצע של "הצד השני".
"הצד השני" הוא תבנית חשיבה נוראית, שאוטומטית מחלקת אותנו למי שנמצאים בגדות שונות של נהר שוצף ובלתי ניתן לחצייה. ביטויים כמו "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" מתחזקים את אותה תפיסה. שנים רבות הושקעו בטרמינולוגיה מפרידה, ופוליטיקאים רבים ניסו לרכוב על הנמר שסימן אזרחים כבוגדים. בימינה גילו שהנמר יכול להתהפך, ולנשוך בחזרה.
המשימה האזרחית הראשונה היא לייצר מרחב משותף, רשות רבים, שאינו מחולק לשבטים, שלא מקפיד על "אנחנו" ו"הם", אלא יודע לייצר חיים משותפים אמיתיים עם כל חלקי החברה הישראלית. בייחוד עם אלה שנותרו באופוזיציה. לממשלה החדשה יש דרכים רבות לעשות זאת, בראש ובראשונה להזמין את מי שאין לו ייצוג קואליציוני להשמיע את קולו במשרדי הממשלה ובוועדות הכנסת. לייצר שפה חדשה שפותחת פתח לשיתופי פעולה אמיתיים של כלל האזרחים.
הושטת היד של הממשלה צריכה להיות קודם כל לפריפריה החברתית. לא רק כי זה נכון פוליטית, אלא בעיקר כי זה צודק. השקעה מאסיבית בחינוך, תחבורה, בריאות ורווחה דווקא במקומות הללו היא קריטית אבל לא מספיקה. דרך נוספת לבניית שותפות היא ייצוג ראוי. בימים אלה השרות והשרים יאיישו תפקידים בלשכות שלהם. יועצים, מנהלות, דוברים. אם הם יחפשו את בני דמותם באיוש התפקידים הללו, זה יהיה הפסד גדול. מוטב יהיה לחפש את הדובר החרדי ואת מנהלת הלשכה שגדלה בערד או ברמלה. הם יעניקו לכל שליח ציבור נקודת מבט יקרה מפז.
ומה יכולים לעשות האזרחים והאזרחיות לטובת יצירת אפשרות לאיחוי הפצעים? קודם כל להכיר בכאב, לא להקטין אותו ולא לבוז לו. ואז – פשוט להרים טלפון. דווקא מי ששמחים שקמה ממשלה צריכים לעשות שתי שיחות חשובות: אחת, למי שהצביע למפלגה שנותרה באופוזיציה. לשכנה או בת הדודה שכועסת ושדואגת מאוד. זו שבטוחה שהממשלה הנוכחית היא אסון. זה הזמן להקשיב באמת, ולהזכיר שבחיים האמיתיים הקשר האנושי מנצח את השדה הפוליטי.
חן ארצי סרורהטלפון השני, והחשוב לא פחות, הוא למי שהצביע לשותף הקואליציוני שרחוק ממני. מצביעי מרצ מוזמנים להתקשר למצביעי תקווה חדשה. מצביעי ימינה מוזמנים לאתר את מצביעי מפלגת העבודה, שלא לומר רע"מ. כמה חשדנות יש בינינו? מהם אזורי ההסכמה שבהם ניתן לפעול יחד בלי קשר לשלטונו ולנוכחותו של נתניהו בזירה הציבורית?
נטייתנו היא לבוז לכוונות טובות. לחשוד בהן, להיות ציניים כלפיהן. דווקא היום זו שעתן הגדולה. כשקמה ממשלה חדשה ויוצאת דופן בכל קנה מידה, והשלטון מתחלף אחרי 12 שנה, נפתח פתח שחייבות לעבור בו קודם כל ולפני הכל כוונות טובות.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
