במחצית הראשונה של 1969, שנתיים אחרי כיבוש רצועת עזה במלחמת ששת הימים, הצליחו ארגוני המחבלים להתארגן ופתחו בסדרה של רציחות ופיגועים, שהותירו את השלטון הישראלי אובד עצות. המחבלים, שנכשלו בניסיונותיהם למנוע בעד תושבי הרצועה מלצאת לעבוד בישראל, חיפשו דרך לפגוע בחיים ברצועה, שהחלו ללבוש צביון נורמלי, ומצאו אחת כזו: פיגועים בכבישי עזה.
האמצעי הנפוץ ביותר היה זריקת רימונים על כלי רכב ישראליים, צבאיים ואזרחיים, שנסעו בכבישים. המחבלים, שלא העזו לעשות זאת בעצמם, היו משלמים לנערים תלמידי תיכון שיעשו עבורם את העבודה. התעריף היה 50 לירות ישראליות עבור יידוי רימון.
- פואד ואני, במסוק מעל פטרה, ו-3 קליעים בירך / פרק נוסף מספרו של רון בן ישי
רימונים, כלי נשק ואמצעי חבלה אחרים לא חסרו ברצועה. חלקם הוברחו ממצרים, דרך סיני, על ידי הבדואים. כמויות נוספות הגיעו בדרך הים ומן הגדה המערבית. ואולם העיקר היה מה שנשאר עדיין בסליקים, שבהם הטמינו את כלי נשקם אחרי מלחמת ששת הימים, כ-5,000 חיילי החטיבות הפלסטיניות של אחמד שוקיירי, שפעלו במסגרת הצבא המצרי ברצועה. כשנכנס צה"ל, פשטו חיילי צבא השחרור הפלסטיני את מדיהם, הטמינו את נשקם ונטמעו באוכלוסייה. קריאותיו של המושל הראשון של הרצועה, סגן אלוף יצחק מודעי (השר לשעבר), למשה דיין לאתר ולעצור אותם חיילים לא נענו. וכך, היו אנשיו של שוקיירי לתשתית האנושית, שעליה הוקמו תאי המחבלים, שצמחו והתרבו בסמטאות מחנות הפליטים ובפרדסי הרצועה.
מחנות הפליטים היו לחממות הטרור. הצפיפות הנוראה שם, הביוב והאשפה העולים על גדותיהם, ובעיקר העוני, הזמינו מעשי פשע ופעילות חתרנית מכל סוג שהוא. עוד בזמן השלטון המצרי ברצועה נרשמו מדי חודש שישה מעשי רצח בממוצע במחנות הפליטים. הכיבוש הישראלי אִפשר להעניק לגיטימציה והילה של גיבורים לכל אותם יסודות אלימים, שפעלו לפני יוני 67', ורבים מבעלי המניעים הלאומיים הצטרפו אליהם והתחנכו על ברכיהם.
באחד מגלי החיסולים רצחו המחבלים 11 נשים שעסקו בזנות והואשמו כי שימשו מודיעות ומפתות בשירות השב"כ. באחד המקרים רצחו המחבלים אשה הרה, אחרי שמחבל שיצא מביתה נעצר ע"י שב"כ
הממשל הצבאי והממשל האזרחי, שפעלו תחת גג אחד, ניסו לטפל במצב באמצעות הקמת פרויקטים כלכליים ברצועה, סלילת כבישים והצבת תאורה במחנות הפליטים. לשווא. התושבים, מפוחדים עד מוות פן יאשימום המחבלים בשיתוף פעולה עם השלטון הישראלי נמנעו מלבוא במגע עם השלטונות, וב-1970 הנתק כבר היה כמעט מוחלט. השב"כ עשה כמיטב יכולתו להשיג מידע שיקנה לישראל שליטה במחנות, ואולם זרם המידע הידלדל והלך באין שיתוף פעולה עם האוכלוסייה. יחידות המילואים התרוצצו ברחבי הרצועה עד כלות כוחות אנשיהן, אך מספר ההצלחות בסיכול פעולות חבלה פחת והלך.
ב-1970 נתפסו ברצועת עזה כ-300 מחבלים. 42 מחבלים נהרגו בהיתקלויות עם כוחות הביטחון. אבל, קציר הדמים בקרב ישראלים ומקומיים, שנחשדו בשיתוף פעולה, לא פסק. 15 ישראלים ו-36 מקומיים נרצחו באותה עת ומאות נפצעו, וידן של זרועות הביטחון קצרה מלהושיע.
מעניינת ומוזרה ביותר היתה התרופה לבעיה שמצא באותה עת משה דיין. נאמן למדיניות "הכיבוש הנאור", שבה דבק מאז תום מלחמת ששת הימים, הורה להוציא את כוחות צה"ל ממבני כוחות המשטרה שבמחנות הפליטים, ולצמצם את נוכחות הצבא ברצועה לעורקי התנועה הראשיים. "תנו להם לשבור את הראש אחד לשני ואז הם יירגעו", אמר לאחד ממקורביו.
אלא שמדיניות זו, שפעלה היטב ביהודה ובשומרון, הביאה לתוצאות הרות אסון ברצועת עזה. התוצאה המיידית של אותה הוראה היתה השתלטות מהירה של המחבלים על מחנות הפליטים. הם הסתובבו לאור היום חמושים בקלצ'ניקובים וברימונים, והשליטו את מרותם באין מפריע. הקורבנות הראשונים היו מקומיים, שהואשמו בשיתוף פעולה, ובהן נשים רבות. גוויות אנשים שנורו ברחוב, או קורבנות הרימונים שהושלכו לבתים הושארו למען יראו וייראו ברחובות המחנה, עד שאנשי הצלב האדום או סוכנות התעסוקה של האו"ם אספו אותם.
המבצע שתכנן שרון כלל הריסת חלקים ממחנות הפליטים שברצועה. הפעולה, שעוררה מחאה בינלאומית, נועדה לאפשר תצפית לתוך ובתוך המחנות, שמחבלים חמושים הסתובבו בהם גם לאור היום באין מפריע
באחד מגלי החיסולים רצחו המחבלים 11 נשים שעסקו בזנות, שהואשמו כי שימשו מודיעות ומפתות בשירות השב"כ. באחד המקרים רצחו המחבלים אשה הרה, אחרי שמחבל שיצא מביתה נעצר על ידי השב"כ. תחנוניה והכחשותיה לא הועילו. היא נורתה במקום. לא עבר זמן רב, ושלטון המחבלים במחנות גלש גם החוצה, אל כבישי הרצועה, שבהם נזרקו רימונים פעם, פעמיים, ואפילו ארבע פעמים ביום.
המחבלים נהגו ליַדות רימונים על רכבים ישראליים, אזרחיים וצבאיים, שנסעו ברחוב הראשי, סלאח א דין, "ציר טנג'ר", העובר ברצועה מצפון לדרום לכל אורכה. באותה עת היה הרחוב הזה הומה מישראלים שנסעו לצפון סיני ולחזית התעלה. היו גם המון ישראלים שבאו לעשות קניות בשוק העזתי ולתקן את רכביהם במוסכים הזולים להפליא של רחוב עומר אל מוכתר. הם היו טרף קל לאנשי הפת"ח והחזית העממית שארבו להם בסמטאות היוצאות לרחוב הראשי, השליכו עליהם רימון ונבלעו חזרה בריצה מהירה בסמטה או בפרדסים שמאחוריה.
השיא היה בינואר 1971, כשמחבל שיצא מסמטה השליך רימון דרך החלון הפתוח לתוך המושב האחורי במכוניתם של בני משפחת ארויו. המשפחה היתה בדרכה הביתה מטיול שבת בהיאחזות נחל סיני. שני הילדים, מרק ואביגיל, נפצעו פצעי מוות; האם שישבה עמם במושב האחורי נותרה נכה לכל חייה. האב, רוברט, ביקש משני נערים פלסטינים שעמדו בסמוך שיזעיקו עזרה אבל אלה נותרו אדישים לתחנוניו. רוברט המשיך בנסיעה עד למחסום צה"ל, שם קיבל עזרה. אחר כך, כשנתפס זורק הרימון, התברר שהשניים שסירבו להושיט עזרה לבני משפחת ארויו המדממים היו שותפים למעשה. השלושה גויסו על ידי פעיל של הארגון לשחרור פלשתין, שבראשו עמד ערפאת.
האירוע זעזע את הציבור בישראל. לראשת הממשלה גולדה מאיר, למשה דיין שר הביטחון ולרמטכ"ל חיים בר לב לא נותרה ברירה אלא להיענות להפצרותיו של אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, ולהניח לו לפעול ברצועה בשיטותיו, על פי שיקול דעתו.
כצעד ראשון, השיג שרון את הסכמתו של דיין להפרדת הממשל האזרחי מזה הצבאי. שרון גרס, כי הממשל האזרחי צריך להתמחות ולעסוק במתן שירותים ובשיפור תנאי חייה של האוכלוסייה, ולהניח את הביטחון למפקדות צבאיות נפרדות, שיעסקו בלחימה במחבלים. המבצע שתכנן שרון כלל הריסת חלקים ממחנות הפליטים שברצועה. הפעולה, שעוררה מחאה בינלאומית, נועדה לאפשר תצפית לתוך ובתוך המחנות, שמחבלים חמושים הסתובבו בהם גם לאור היום באין מפריע; משם הם יצאו והשליכו רימונים על מכוניות ישראליות, הנוסעות בציר הראשי. הנתיבים הרחבים שפתחו הבולדוזרים של שרון במחנות גם אפשרו ליחידות צה"ל, כולל טנקים, לנוע במהירות בשטח המחנות. הייתי אז נפגש לעתים קרובות עם שרון ויוצא עמו לשטח. הוא כעס באמת. הוא לקח קשה את הפיגוע בבני משפחת ארויו, לא רק מפני שזה קרה במשמרת שלו, אלא מפני "שהרגו ילדים יהודים", כך אמר לי באחת הפעמים כשנסענו בג'יפ שלו ועברנו על פני המקום שבו נרצחו. לכן הוא השקיע את כל הניסיון שצבר בלחימה זעירה נגד טרור וגרילה ואת כל התחבולנות שניחן בה כדי לשים קץ לתופעה.
באותה עת, ב-71', כבר היה השב"כ מרושת היטב במחנות הפליטים וביישובי הרצועה בכלל, ורכזי השב"כ ידעו את מי להפעיל, איך להפעיל ואיך מגייסים משת"פים שאפשר לסמוך עליהם. כך נולד מבצע "ראש ליצן".
לנוכח מכת זריקות הרימונים הקטלניות ברצועה, החליטו בשב"כ ובצה"ל לשתול אצל המחבלים העזתים רימונים המתפוצצים והורגים את מי שמנסה להשליכם. הנפץ שהוחדר לתוכם היה נטול מנגנון השהיה
אחרי הטרגדיה של משפחת ארויו הציעו כמה רכזי שב"כ שעבדו ברצועה לקחת את הנשק הקטלני ביותר שבידי המחבלים, את רימוני היד, ולהפוך אותם לחרב פיפיות. הרעיון היה לספק למחבלים רימונים שיתפוצצו על משליכיהם. לתוך הרימונים, במקום מנגנון הפיצוץ הסטנדרטי, יוכנס מנגנון מיוחד שיגרום לפיצוץ מיידי רגע לפני שהמחבל משליך אותו.
הרוח החיה מאחורי המבצע היו רכזי השב"כ יוסי גינוסר, שפעל בעזה, ורכז צעיר בשם יהודה ליהוד, בן גדרה, שפעל באזור שייח' זוויד שבפתחת רפיח. הבדואים שבאזור זה היו אוספים נשק ותחמושת מכל הסוגים, שהצבא המצרי שנסוג בבהלה השאיר אחריו במלחמת ששת הימים. את אלפי המוקשים, הקלצ'ניקובים, המקלעים, הכדורים ורימוני היד הם היו מוכרים בפרוטות לארגוני הטרור הפלסטיניים שפעלו ברצועה.
"היה קשה. זרקו אותי למים ואמרו לי תשחה", סיפר לי ליהוד על ימיו הראשונים כרַכז שב"כ בפתחת רפיח, "רציתי ליישם את כל מה שלמדתי בקורסים. אבל מה שנכון לפלסטיני בעזה, לא עובד אצל הבדואים של סיני. זו תרבות אחרת ואפילו ערבית אחרת. ניסיתי לדובב את הבדואים ולגייס מקורות, ונתקלתי בחומה אטומה של שתיקות ושקרים ואפילו לעג. כל המקלות והגזרים שהפעלתי לא עשו עליהם שום רושם. זה היה נורא מתסכל. אבל בינתיים למדתי את הלהג הבדואי ואת מנהגיהם, והבנתי על מי ואיך צריך ללחוץ ומי יעשה, בשביל כמה לירות ששילמתי לו, כל מה שאני מבקש".
ליהוד הראה לי כמה דפי מחברת שבהם סיכם באותה עת את רשימת התשלומים שנתן למי שסיפקו לו מידע. הוא היה צריך להגיש דוח הוצאות כזה למטה מדי חודש, ואז קיבל סכום נוסף במזומן להוצאות של החודש הבא. ברשימה שראיתי לא מצוינים שמות או כינויים, רק הסכום שקיבל המקור או, במקרים אחרים, ה"תעריף" החודשי שסוכם עמו והסכום הכולל ששולם לו. היו שם יותר מ-50 איש. רובם קיבלו 60-45 לירות ישראליות. המקורות האיכותיים יותר קיבלו 75 ל"י, ושניים שקיבלו 200 ל"י. בסך הכול שילם ליהוד למקורותיו כ-4,000 ל"י לחודש, סכום מגוחך במונחים של אותה תקופה. "כל חודש הייתי מעביר רשימה כזו למטה בצירוף קבלות, חתומות בידי המקורות, ומקבל סכום כסף חדש במזומן להוצאות החודש הבא". הרי לכם ביטחון במחיר מציאה.
כעבור כשנה הביא ליהוד ללכידתם ולמעצרם של יותר מ-20 בדואים, פעילי רשת שהבריחה נשק וחומרי חבלה מסיני לרצועת עזה. זו היתה פריצת הדרך. אבל ה"בינגו" האמיתי התרחש כשליהוד הצליח לעלות על עקבותיו, ואף עצר, בדואי שהיה אחד מגדולי מבריחי רימוני היד והתחמושת לרצועה. ליהוד הציע לו הצעה שהוא לא יכול היה לסרב לה: הוא לא יישפט ולא ייענש ואף ימשיך להבריח ולהרוויח. אלא שעכשיו הוא יעשה זאת על פי הנחיות שיקבל מליהוד, שגם ישלם לו תוספת תמורת שירותיו הטובים. זאת, בנוסף למה שירוויח ממכירות התחמושת והרימונים שצה"ל והשב"כ "יספקו" למחבלים באמצעותו. הבדואי הסכים. כך החל המבצע, שבאמצעותו העבירה ישראל למחבלי הרצועה כמויות ניכרות של תחמושת פגומה ורימונים ממולכדים. לגבי התחמושת הפגומה, לא היו לליהוד היסוסים מוסריים. ואולם הרימונים הממולכדים היו מבחינתו סיפור קצת קשה יותר לעיכול.
בכל רימון יד, כולל אלה מתוצרת סובייטית שהפלסטינים השתמשו בהם, יש מנגנון השהיה שנועד להגן על הזורק: גם אחרי ששלף את הנצרה הראשית של רימון, ממשיך משליך הרימון להחזיק בכף ידו מנוף אבטחה קפיצי קטן. כל עוד המנוף צמוד לגוף הרימון בכף ידו של הזורק, לא יהיה פיצוץ. כאשר משליכים את הרימון לעבר המטרה, משתחרר מנוף האבטחה הקפיצי ומפעיל את הנפץ. זה מפוצץ את הרימון ארבע שניות אחרי שהופעל. השניות האלה מאפשרות לרימון לעופף אל המטרה הנמצאת במרחק של יותר מעשרה מטרים, ומשליך הרימון יכול, בלי חיפזון רב מדי, לתפוס מחסה או לברוח. הרימון מתפוצץ במרחק די בטוח ממנו. המנוסים שבין זורקי הרימונים נוהגים לפעמים לשחרר את מנוף האבטחה בעוד הרימון בכף ידם, ואז להשליך ולקצר את זמן ההתרעה שיש למי שהרימון הושלך לעברו. זאת, בתנאי שהנפץ מכוון להשהיה של ארבע שניות.
לליהוד ולגינוסר היו שיטות לשכנע גם את מי מבין הבדואים שלא ששו לשתף פעולה. אחרי כמה פעמים שבהן צה"ל בא והרס מאהל או שניים והבריח את הגמלים והעִזים לרחבי המדבר, למדו גם העקשנים שלא לשאול שאלות
לנוכח מכת זריקות הרימונים הקטלניות ברצועה, החליטו בשב"כ ובצה"ל לשתול אצל המחבלים העזתים רימונים המתפוצצים והורגים את מי שמנסה להשליכם. אלה היו אמנם רימוני יד רגילים מתוצרת סובייטית, ואולם הנפץ שהוחדר לתוכם היה נטול מנגנון השהיה. הנפץ בולט מגוף רימון היד הסובייטי הישן בצורה המזכירה כובע ליצן מחודד. מכאן שמו של המבצע "ראש ליצן". הרימונים שטופלו נקראו רל"צים ("ראש ליצן" בראשי תיבות).
בשנייה שהמחבל השליך את הרימון או שחרר את מנוף האבטחה, היה הרל"צ מתפוצץ בידיו או במרחק של פחות ממטר מגופו והורג אותו. זו למעשה היתה "תאונת עבודה יזומה"; אב טיפוס למה שמכונה היום "סיכולים ממוקדים". ואכן, אחרי שכמה רימונים ממולכדים כאלה התפוצצו בידי מחבלים שעמדו להשליכם על עמדות צה"ל ועל מכוניות ישראליות, איבדו החמושים העזתים את האמון בסוג הנשק הזה. את הבעיה המוסרית שליהוד, הרכז הטרי, התחבט בה, פתר עבורו ראש המרחב שלו. ליהוד שאל אותו אם אין סכנה שפלסטינים חפים מפשע ייפגעו מפיצוץ "בטרם עת" של אותם רימונים ממולכדים. "לא", היתה התשובה, "הרימון הממולכד מתפוצץ כשהמחבל משליך אותו לעבר יעד הפיגוע. מי שנמצא בקרבת המחבל כשהוא מתכוון להשליך רימון באותה שעה אינו אדם תמים. הוא לפחות סייען, ואם ייפגע כי אז הוא קיבל את המגיע לו".
התשובה סיפקה את ליהוד. הוא הכיר אינטימית את כל סוחרי המוות הבדואים שהתעשרו באותן שנים, ושכנע כמה מהם לקבל ממנו כמה עשרות תיבות עץ, מן הסוג שהיה בידי חיילי הצבא האדום, מלאות ברימוני יד סובייטיים סטנדרטיים. הם אמנם חשדו שהסחורה שסופקה להם אינה עומדת בדיוק בתו התקן הצבאי הסובייטי, אבל לרובם לא היה אכפת. בין הבדואים בפתחת רפיח לבין הפלסטינים לא שררה מעולם חיבה יתרה, כך שגם הבדואים שליהוד גייס כדי שיספקו את הרל"צים לפלסטינים היו מרוצים. הם גרפו רווחים מכל הצדדים, ובינם לבין ליהוד התפתחו קשרים ואמון שהועילו לשב"כ ולצה"ל גם במבצעים שהיו מחוץ לתחום השיפוט של הרכז השאפתן. יש סיכוי סביר שבניהם או נכדיהם של אותם סוחרי נשק פועלים היום בשירות דאעש בסיני.
לליהוד ולגינוסר היו שיטות בדוקות לשכנע גם את מי מבין הבדואים שלא ששו לשתף פעולה. אחרי כמה פעמים שבהן צה"ל בא והרס מאהל או שניים של הבדואים בשייח' זוויד והבריח את הגמלים והעִזים לרחבי המדבר, למדו גם בני סווארקה ותראבין העקשנים שלא לשאול שאלות, ולמכור לפלסטינים את הרל"צים.
"נתיב אספקה" אחר התנהל באמצעות סיירת רימון. מאיר דגן ואנשיו היו מתחזים לסוחרי נשק או לפעילי ארגון מסוים, ומספקים למתווכים פלסטינים במחנות הפליטים תיבות רימונים, שלדברי המשת"פים שעבדו איתם נקנו מהבדואים. המתווכים הם שסיפקו את הרימונים ה"מטופלים" לנערים משליכי הרימונים ולמשלחיהם, פעילי ארגוני המחבלים. אחרי שכמה נערים מחבלים נהרגו מרל"צים שהתפוצצו בידיהם, פסקו כמעט לגמרי השלכות הרימונים ברחוב סלאח א-דין וברצועה בכלל.
מביקורַי התכופים ברצועה באותם ימים הכרתי מקרוב את המבצעים הגלויים והפחות גלויים שיזם אז באזור אלוף הפיקוד, אריאל שרון. הכרתי היטב ומקרוב גם את המבַצעים. אמנם הייתי עיתונאי, כתב צבאי של רשות השידור, אבל אלוף הפיקוד נתן בי אמון מלא ואִפשר לי חופש פעולה בלתי מוגבל כמעט. אולי מפני שזיהה אצלי אמביציה ותשוקה לא מרוסנת לאקשן, שבאמצעותם חשב לגייס אותי לצדו. כבר אז הוא היה פוליטיקאי, ואולי מפני שהייתי צנחן שצמח באותו בית גידול, שהוא היה בין מקימיו וקובעי ערכיו. אני ראיתי בשרון גיבור מיתולוגי. מפקד ה-101, שהיה הרוח החיה בפעולות התגמול, מי שלמעשה חילץ את צה"ל מהדמורליזציה שאפיינה אותו אחרי מלחמת השחרור. התפתחה בינינו ידידות אמיתית, או כך לפחות חשבתי. אבל בדיעבד הסתבר שהייתי תמים.
שרון הוא שסיפר לי לראשונה על יחידת רימון והציע לי לצאת עם דגן לחיסול הלילי. "אני רוצה שתהיה שם ותראה איך ממגרים טרור. בינתיים לא תוכל לדבר על מה שתראה אפילו עם אשתך. אבל אולי ביום מן הימים תוכל לספר את האמת: טרור מחסלים בשיטות שבהן הוא עצמו פועל. גרילה נגד גרילה, טרור נגד טרור".
סיירת רימון הוקמה כדי לשבש את פעילות ארגוני החבלה בשיטות לא שגרתיות. לא רק חיסול מנהיגים ופעילים מרכזיים, אלא גם מִבצעים שנועדו לזרוע חשדנות ואי אמון בתוך הארגונים ובין הארגונים; זאת, בהנחה שהמחבלים הפלסטינים, שממילא לא האמינו זה לזה ונלחמו ביניהם, ימשיכו ויסיימו את המלאכה בעצמם.
בראש היחידה עמד סרן נמוך קומה ושחום מהצנחנים, מאיר דגן. שרון היה הראשון לזהות את הפוטנציאל הקטלני של האיש הזה, שנראה כמו אפנדי גם בצעירותו, אבל היה בן ליהודים רוסים ניצולי שואה וניצול שואה בעצמו. רימון הייתה למעשה יחידת המסתערבים הראשונה בצה"ל. קדמה לה אמנם יחידת המסתערבים של הפלמ"ח בימים שלפני קום המדינה, אבל במסגרת צה"ל, "הצבא הפרטי למשימות מיוחדות" שהקימו שרון ודגן היה היחידה הראשונה שפעלה דרך שגרה לסיכול טרור פלסטיני בשיטות ובזהות פלסטיניות.
השב"כ שלח לא מעט מבין "שבי ציון" (מחבלים פלסטינים שגויסו כמשתפי פעולה אחרי ברחו בספטמבר השחור מירדן), לפעול במסגרת היחידה. במבצע "תעשייה" של סיירת רימון, בפיקודו של מאיר דגן, התחזו שני חיילי צה"ל ושני "שבי ציון" למחבלים, אנשי החזית העממית, שבאו בדרך הים מלבנון ונחתו בחוף עזה. כוחות צה"ל ביימו מרדף אחריהם, שבו המתחזים נפצעו כביכול. אחר כך הם נעו שלושה ימים בשטח הרצועה ממסתור למסתור. היהודים שבהם העמידו פנים שאיבדו את קולם כתוצאה מהפציעה במרדף, והמשת"פים הפלסטינים דיברו עם המקומיים. לבסוף הם הצליחו למשוך למפגש את אנשי החזית העממית. המחבלים שבאו חמושים נורו במקום מטווח קצר, והצוות המעורב חזר ל"וילה" שבחוף עזה, ששימשה באותה עת בסיס קבע לסיירת רימון. דפוס פעולה זה, שהצליח, התקבע וחזר על עצמו כמה פעמים בהצלחה דומה.
דגן בחר בעצמו אחד אחד את האנשים שיעבדו עמו. רבים מאותם אנשים נשאו עמם צלקות נפשיות במשך שנים אחרי שהיחידה חדלה להתקיים. דגן גם תכנן את המבצעים. את המודיעין, ששימש בסיס לרעיונות ולתכנונים של דגן, סיפק השב"כ.
ימים אחדים אחרי השיחה עם שרון התקשר אלי הרל"ש שלו: "תהיה מחר ב-9 בבוקר במשרד של האלוף במשטרה בעזה", אמר בלי כל הקדמה וגינונים, "ותודיע למי שצריך להודיע שאתה חוזר רק מחרתיים". מתחם הטגרט המסיבי שבמרכז עזה נבנה עבור המשטרה המנדטורית הבריטית. אחרי מלחמת ששת הימים השתכנו בו מפקדת צה"ל ברצועה וגורמים שונים במנהל האזרחי ובשב"כ. לאלוף הפיקוד היה שם משרד קטן, שבו התייצבתי למחרת.
המשרד היה ריק מאדם אבל ישראלי צעיר בלבוש אזרחי קם לקראתי, הציג את עצמו בשמו הפרטי, אמר שדגן מחכה לי והוביל אותי למכונית גרוטאה שחנתה בסמטה צדדית. אחרי נסיעה קצרה, בווילה שעל שפת הים, קיבל את פני מאיר דגן בחיוך רחב.
מוקדם אחר הצהריים, אחרי ארוחת דגים ומקטרת ששנינו עישַנו במבואה שבריזה קלה נשבה בה, לקח אותי דגן ל"סלון". שם נתן פקודה ותדריך לכוח קטן שיֵצא באותו ערב לפעולה בפיקודו ואשר שרון הורה לו לצרף אותי אליה. התדריך ודיאלוג "המקרים והתגובות" נמשכו שעה ארוכה. בתוך כך התברר לי שהצעיר בלבוש האזרחי שהוביל אותי לווילה היה איש שב"כ, שאמור היה להשתתף בפעולה. אחד הלוחמים לקח אותי למחסן בגדים, התאים לי תלבושת של פועל פלסטיני וכאפייה, איפר אותי והדביק שפם מתחת לאפי. אהבתי את ה"לוק", ששיווה מראה רציני ובוגר לבייבי פייס שלי.
כשירדה החשיכה יצאנו לדרך.
בחוץ המתינה לנו סובארו מרופטת שנשאה לוחיות רישוי עזתיות. מאי שם צץ אדם חבוש בכאפייה הדוקה ובעל שן זהב והתיישב ליד הנהג. המכונית עקרה ממקומה והחלה נוסעת במהירות ברחובות החשוכים והריקים מאדם של עזה. אחר כך המשיכה דרומה, בכביש הראשי של הרצועה.
בין עצי פרדס, בפאתי מחנה פליטים שבאזור רפיח, קורסת על עקביה, ישבה והמתינה חבורה קטנה של אנשים חמושים. כשעצרנו בקרבתם, התרומם גבר גוץ וחסון מתוך גומת השקיה וניגש אלינו. מאיר דגן היה לבוש בבגדי עבודה קרועים כפועל פלסטיני. לראשו וסביב צווארו היתה כרוכה כאפייה. הוא נטל את "הנוסע" בזרועו ופסע עמו אל בין העצים. "הנוסע" היה אחד מ"שבי ציון". רכז השב"כ הוציא אקדח מחגורת מכנסיו ומיהר להצטרף אליהם. השלושה נעלמו בחשיכה.
כעבור דקות אחדות, כששבו והצטרפו אלינו, ראיתי שגם דגן הוציא אקדח מתחת לבגדיו. על הקנה היה מורכב משתיק קול. דגן דרך את האקדח בלי לנצור אותו ותחבוֹ חזרה לחגורת המכנסיים. אחר כך יישר מעליו את החולצה.
"זזים", אמר דגן בעברית. האנשים קמו בלי מילה והלכו בעקבותיו. "הנוסע" היה השלישי בטור. תוך כדי הליכה, הושיט לו איש השב"כ קלצ'ניקוב עם מחסנית. "הנוסע" לקח את הכלי בלי אומר והמשיך ללכת.
חלפנו במהירות בין עצי הפרדס עד שיצאנו למשעול צר וחולי, שהבהיק כסרט לבן באור הירח. החול העמוק החזיר אוושה קצובה ומהירה אל סוליות הגומי המחורצות של נעלי הפלדיום. האוויר היה הביל וחם. הלכנו כ-20 דקות עד שהגענו לגבעה חולית קטנה. מעלינו הצטיירה צללית אפלה של בית בודד באמצע פרדס, מה שמכונה בערבית "ביארה". דגן, שהוביל, עצר וכרע ברך. אחרי שווידא שכולם נמצאים, הוא עשה סימן מוסכם בידו.
האיקסים על פוסטר המבוקשים שהלכו והתרבו. אחרי שנתיים ומעלה, שבהן היו המחבלים אדוני הרצועה, עלה סוף סוף צה"ל, ביולי 1971, על הדרך הנכונה להחזיר לעצמו את השליטה באזור
החבורה סטתה מהדרך ואנשיה החלו מתגנבים בהליכה זהירה ואיטית אל בין השיחים שבשדה לעבר הפרדס. המשת"פ הלך כעת שפוף לצדו של דגן בראש הטור. מדי פעם אחז בידו והראה לו את הכיוון שאליו צריך ללכת. לא הלכנו ישירות לביארה, אלא עשינו איגוף עמוק. איש השב"כ הלך מאחורי "השטינקר", אקדח שלוף בידו, ואני הלכתי אחריו.
מול ה"ביארה", מבנה בלוקים קטן, שצינור בטון עבה הזדקר ממנו, עצר המשת"פ וכרע ברך. דגן עשה כמוהו וסימן בזרועות פשוטות לצדדים. האנשים התפרסו ונשכבו בחצי פרסה מול המבנה.
הבחנתי שהמשת"פ הביט לצדדים במהירות כמי שחושש ממשהו, ואז הידק את הכאפייה על ראשו ובחן את הקלצ'ניקוב שבידיו. נדרכתי. זו היתה הפעם הראשונה שנכחתי בפעולה מסוג זה והייתי די עצבני. בעיקר חששתי ממלכודת. שמעתי לא מעט סיפורים על משת"פים של השב"כ שבגדו במפעיליהם הישראלים. לעתים קרובות הסתיימו מקרים כאלה בקבר טרי בחלקה הצבאית באחד מבתי הקברות. אחר כך השב"כ התמקצע ופיתח נוהלי אבטחה לא רעים. השב"כניק, כאילו קרא את מחשבותי, לחש לי שאין לי מה לדאוג. גם אם השטינקר יחליט לבגוד אין כדורים במחסנית הקלצ'ניקוב שבידיו. דגן הניח את ידו על זרועו של הפלסטיני, והניד בראשו.
המשת"פ היסס לרגע ואמר בקול צרוד ונמוך מילה בערבית. אחר כך כחכח בגרונו, וחזר שוב ושוב על אותה מילה. הוא לא צעק אך בדממת הפרדס החשוך הוא נשמע היטב. חלפה דקה, אולי שתיים, ואז, ליד הבאר, התרומם בחריקה קלה משטח קטן מכוסה עפר וענפים; מכסה הבונקר התרומם עוד קצת, ואז הגיח מתוך המסתור ראש ולצדו יד שאחזה בקלצ'ניקוב. החמוש הביט סביבו מתחת למכסה, שהיה עדיין חציו סגור, ואמר מילה או שתיים בערבית. המשת"פ השיב מיד. נראה היה שדעתו של החמוש נחה. הוא הדף כליל את המכסה והוציא את עצמו החוצה. הוא רקע ברגליו, ניער את בגדיו וניסה לחדור במבטו את החשיכה. ראיתי את דגן מחליף מבטים עם המשת"פ, שהניד קלות בראשו. החמוש, שלא ראה איש, התחיל כנראה לחשוד. הוא שלח במהירות את ידו אל ידית הדריכה של הקלאצ' ומשך בחוזקה; צרור "בליפים" עמום מעוזי עם משתיק קול קטע את ה"קליק קלאק" המתכתי שהפיק הקלצ'ניקוב; עוד "בליפ בליפ", ולאור הירח, שהסתנן בין הענפים, ראינו היטב את ההפתעה ואת האימה בפניו של הפלסטיני, שקרס ונפל.
בבוקר שלמחרת מחק קצין המודיעין של הממשל בעזה את שמו של אחד ממנהיגי חזית השחרור מרשימת המבוקשים. הוא התווה בלורד אדום איקס גדול על תמונתו של המחבל בפוסטר שהיה תלוי על קיר החמ"ל.
בצהרי אותו יום, בווילה שעל חוף עזה, סיפר לי דגן כי באותו בוקר נמחקו עוד שני שמות מרשימת המבוקשים. חוליה של צנחנים, שנעה כמה ימים בין סמטאות מחנה הפליטים הסמוך לפרדס, שבו נהרג המחבל בלילה הקודם, זיהתה שני אנשים מזוינים בין הבתים והרגה אותם.
האיקסים על פוסטר המבוקשים שהלכו והתרבו עמדו ביחס הפוך לירידה שהסתמנה בפיגועים וברציחות. אחרי שנתיים ומעלה, שבהן היו המחבלים אדוני הרצועה, עלה סוף סוף צה"ל, ביולי 1971, על הדרך הנכונה להחזיר לעצמו את השליטה באזור.
אבל שרון לא הסתפק בהצלחה שרשם לעצמו בדיכוי הטרור העזתי בשנות ה-70. כמו שאר "האיכרים הלוחמים", שהובילו את מערכת הביטחון באותן שנים, הוא היה אחוז בלהט כיבוש הארץ. לא היו לו שום עכבות. עמדתי לידו וליד גולדה מאיר על דיונה גבוהה מדרום לעיר עזה מתישהו ב-1970, ושמעתי אותו משכנע אותה להקים גוש יישובים יהודיים במרחב שלפניה. הרעיון כשלעצמו לא היה חדש. יגאל אלון העלה אותו מיד אחרי מלחמת ששת הימים. אבל שרון הביצועיסט היה קונקרטי: צריך גוש יישובים יהודיים כדי ליצור חיץ בין צבא מצרי שיפלוש לסיני לבין הפלסטינים בצפון רצועת עזה ובעיר עזה. גולדה, שעישנה סיגריה, הנהנה בראשה. על הדיונה שמעתי את שרון וגולדה דנים בהקמת הגוש שנקרא מאוחר יותר "קטיף". הייתי שם גם באוגוסט 2005, 35 שנה אחרי כשחיילי צה"ל גררו "בנחישות וברגישות" את המתיישבים הצורחים והבוכים, ואחר כך נסוגו כליל מהרצועה.
אבל בדצמבר 71' שָׁקטה הרצועה לגמרי, והפעם לאורך זמן. עד לאינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-9 בדצמבר 87'.
לרכישת הספר "חי במלחמה" של רון בן ישי - לחצו כאן
