ההלכה קובעת ש"אין סומכין על הנס". כלל שידוע מסֵפֶר דברים, בו הצטווה האדם לא לסמוך על נס מן השמיים במקום שיש בו סכנה, אלא להיות אחראי על מעשיו, על מחדליו ועל המציאות בה הוא חי.
כל התורה הזו, על רגל אחת, לא הובנה בכל ההיבטים הקשורים לקברו של רבי שמעון בר יוחאי ולהילולת הר מירון. אך חמור מזה, הטעויות שהתרחשו והביאו לאסון הן אותן טעויות שהתרחשו עם פרוץ מגפת הקורונה, והן ממשיכות, עוברות כחוט תיל הרסני ודוקרני, ופוגעות במרקם חיינו בתחומים רבים, הרי גורל.
כבר בשנת 1911 תיאר ארתור רופין, המנהיג הציוני, באוטוביוגרפיה "ביני לבין עצמי", את הילולת מירון כאירוע רב נפגעים. "לפתע נתמלטה צעקת חרדה מגרונות הרבה. מעקה האבן נתמוטט, אנשים רבים נפלו ארצה, רבים מהם נפצעו ונהרגו אגב הנפילה או מחמת המפולת. קמה בהלה איומה, רופא לא היה במקום המעשה", הוא כתב. 110 שנים חלפו, ורק שפתו של הכותב השתנתה. התיאורים דומים, המחדלים זהים, הכאב על אובדן אנשים יקרים, צעירים בדמי ימיהם, עצום, ואף אחד לא קורא את הכתובות אשר נכתבו בדם, יזע ודמעות על הקירות.
אסון הילולת הר מירון, כמו מגפת הקורונה, כמו הקטל בכבישי הארץ (כביש 90), כמו השימוש העירוני בקורקינטים ממונעים, כמו פיגועים על רקע לאומני, כמו נפילות פועלים מפיגומים וקומות גבוהות, וכמו אירועים נוספים - לכולם מאפיינים זהים. הם מכונים אירועים רבי נפגעים.
כולם אירועים מדממים המתקיימים בתנאי חוסר ודאות, השלב הכאוטי בהם בלתי נמנע, והאתגר הגדול הוא לדעת לנהל את האירוע באופן מקצועי, אחראי, כשרופא בכיר ומיומן נמצא במקום. כל כוחות ההצלה אמורים להיות מתורגלים לפני האירוע בין השאר במתווה של דריסה, נפילה וחנק, ולא מוחרמים ומנודים פוליטית, פועלים בשעת האמת באופן משולב והרמוני למתן טיפול מיטבי לפצועים, פינויים ובהמשך הצלתם.
אז איך ייתכן שבהילולת הר מירון הובלו החוגגים כצאן לטבח. בלי שידעו על מחדלי הבטיחות במקום, בלי שהיה רופא בכיר שיפקח על הטיפול בפצועים, בלי שבוצע טריאז' (מיון הפצועים לפי חומרת פציעתם), בלי שכל כוחות ההצלה שותפו באירוע ופעלו למען הצלת חיים, בלי פתחי מילוט נאותים.
ומה כן נעשה? מבצע של התרמת דם, צעד פופוליסטי כדי להסיט את תשומת הלב מהכישלון המחפיר. שהרי באירוע מסוג זה אין צורך במתן מנות דם אלא בהרבה בלוני חמצן, ובנוסף פינוי מוטס חסר הצדקה רפואית. אם בענייני תעופה עסקינן, מוטב היה אילו היו מעלים רחפנים שיציגו תמונת מצב עדכנית על הנעשה בהר. להבא, טוב יהיה אם ייעשה שימוש במסוקי משטרת ישראל, שאמנם נועדו לכיבוי שריפות אך לא לטיפול בפצועים.
בכל שנה מסתיימת הילולת הר מירון והמשתתפים בה, כך מסתבר, היו מודים לאלוהים שאירע להם נס והם שרדו את האירוע, את תנאיו ואת מחדליו. אלא שעם שנצטווה ש"אין סומכין על הנס", עם הסגולה, עם הספר, העם הנבחר מכל העמים, מקל ראש, מחפף, מאמץ את שיטת ה"סמוך" ושוכח את הכללים הבסיסיים ובהם כיצד לנהוג באירוע רב נפגעים. ושוב גורלנו נמצא בחסדיה של הרולטה הרוסית, והתוצאה הינה זילות בחיי אדם. כל זאת במקום להישיר מבט אל הקירות, לקרוא, להבין ולהפנים את מה שכתוב עליהם. לא למדנו דבר במהלך 110 השנים?!
פרופ' ריבקינד הוא מומחה בכירורגיה כללית, רפואה דחופה וטראומה
