זה השבוע שבו התוכניות נטרפו בידי המציאות. התוכניות של מי שרצה לצאת מהארץ ולשוב אליה. של צוותים רפואיים מאומצים ושחוקים שחשבו שיראו הקלה, וחוו מצב גרוע כמו בשבוע שלפני כן. התוכניות של בנימין נתניהו שהסביר שישראל בתנופת ניצחון על הנגיף, ושכולם "חוזרים לחיים". התוכניות של הקואליציה לנסות לעמעם את הפרת החוק ההמונית במוסדות החינוך החרדיים. התוכניות של כולנו לשייט החוצה מהסגר, חמושים במבצע החיסונים. יותר מכל דבר: התוכניות של אלפי משפחות שיקיריהן אושפזו במצב קשה.
היה עצוב, אמר השבוע רופא בכיר באחד מבתי החולים הגדולים בישראל, לשמוע את השיחות באולפני הרדיו והטלוויזיה על תוכניות היציאה. איפה השיחות האלה ואיפה אנחנו. יש שיא מונשמים. יש לנו מספר קבוע ויציב של כ-1,200 חולים קשים. "ואתה יודע למה המספר קבוע", הוא שאל. זו הייתה שאלה רטורית. "כי זה בערך סף הספיקה. וכל יום מתים אנשים, או שמצבם משתפר. אבל רבים מתים. אז זה נראה שלא עברנו את מספר הקשים, פשוט כי התמותה היא בעשרות כל יום".
איך הקריסה נראית? נניח גבר בן 70, שמגיע עם סטורציה לא תקינה לחדר מיון, חולה בקורונה. בעידן אחר הוא היה מאושפז מיד. היום, אם מצבו הכללי טוב, נותנים לו חמצן לכמה שעות, בודקים ששיעור החמצן בדמו עלה, ושולחים הביתה. זו דוגמה שהתרחשה במציאות. אם יגיע שוב, מצבו כבר יהיה קשה יותר; אולי הוא ימתין כמה שעות באמבולנס עם אור מהבהב מחוץ למיון למיטת אשפוז. אולי יטולטל לבית חולים רחוק, כי בבית החולים הקרוב כבר אין מקום. הוא ייתקל בצוות רפואי עייף, מותש ועצוב שלא מצליח להתרגל – ולא יכול להתרגל – לאובדן חולים בקצב גבוה כל כך. "יש לנו יותר צעירים, בני 60 ופחות", אמר אח אחד עייף, "שתי מונשמות בגילי 40 ו-30, אמנם עם מחלות רקע אבל חיו חיים די רגילים לפני כן".
מידת האסון ברורה יותר כאשר מביטים בתמותה בציבור החרדי, שהיו מי שהמליצו לאמץ את דרכי מנהיגיו, ולחיות "חיים רגילים" ללא הגבלות. משמעם של "חיים רגילים" הוא שאחד מכל מאה חרדים מעל גיל 60 מת מקורונה, לפי נתוני הלמ"ס ומשרד הבריאות. בישראל היו היום למעלה מ-12 אלף מתים, אם המלצות כאלה היו מתקבלות.
הכוחות הפועלים וכוח החידלון
נתוני העומק מבלבלים, סותרים. באמצע השבוע סברו מנכ"לי קופות החולים שהשיא מאחוריהם. הייתה צניחה במספר הבדיקות כי היה פחות ביקוש להיבדק. הם החלו נושמים לרווחה. יתרה מזו: השבוע החל ביציבות ואף בירידה במספר החולים הקשים החדשים. אבל באמצע השבוע המספר הזה שוב זינק, ושיעור המאומתים לקורונה מתוך הבדיקות נותר גבוה. בין אם בודקים 80 אלף או 50 אלף, הוא לא ירד מכשמונה-תשעה אחוזים.
בעמודים האלה אנו מפרסמים עוד נתון, חלק ממאמר מדעי (לפני ביקורת עמיתים) של חוקרים באוניברסיטה העברית. זה נתון אופטימי למדי: הוא מראה שהירידה בתחלואה הבינונית-קשה החלה מוקדם יותר בסגר הנוכחי, בהשוואה לגל הקודם. זו תוצאה ישירה של התחסנות 80 אחוז מהאוכלוסייה הכי רגישה לנגיף, בת 60 ומעלה – הישג ללא אח ורע בעולם.
אז מה קורה פה? שלושה כוחות פועלים כעת על האוכלוסייה הישראלית. הנגיף, וזניו הבריטי והדרום-אפריקאי; הסגר, שאמור לצמצם הדבקה אבל אינו נוגע בכלל ברוב מקומות העבודה (זירת ההדבקה העיקרית, לבד מהמשפחה); והכוח השלישי הוא כמובן החיסונים, שעתידים לצמצם דרמטית תחלואה. במרוץ הזה שלף הנגיף את חרבותיו החדשות והמשוכללות, בעיקר הזן הבריטי המידבק (ואולי החמור) יותר. אבל החיסון גם פועל את פעולתו, וככל שהזמן יעבור, יפעל יותר.
ויש עוד כוח: החידלון הגמור של ממשלת ישראל, שעושה הצגות באמצעות משטרת ישראל של אכיפה בערים חרדיות, אבל לא מצליחה לבלום התקהלויות ענק יומיומיות. ישראל מיטלטלת בין הכוחות האלה, וכך נראית גם התחלואה. כולם מקווים שיגיעו הימים האלה שנראה פתאום קריסה מבורכת במספר החולים הקשים החדשים, תוצאה של החיסון והסגר. זה לא רק יציל חיי אדם – זה גם יקבע כנראה את מסלול הבחירות.
בין המגפה לסדן
השבוע הקרוב יהיה הדרמטי שראינו מתחילת המגפה. החיסון אמור להתחיל להשפיע משמעותית; נדע כמה יוארך הסגר ואם יהיו בו הקלות. הרשימות עתידות להיסגר, וגל עכור של מיזוגים, פרישות ואיחודים ישטוף אותנו.
עוד לפני כן, נתניהו צריך יהיה לחשב מסלול מחדש. האיש שהבטיח לכל עם ישראל לשבת לסדר פסח נורמלי, ואמר לפני שבועיים לשולמנים על הקורונה ש"זה נגמר" מגלה פתאום שלמציאות יש תוכניות משלה. דרוך ונחוש כמו תמיד לנצח, הוא נכנס ללחץ. דבריו השבוע ש"הרב קנייבסקי לא היה זמין" ולכן דיבר עם נכדו היו רגע נדיר של הצטדקות, רגע לא אופייני לנתניהו. תחושת הלחץ הייתה ניכרת מאוד.
לפתע זורזה החקיקה לגבי קנסות מוגדלים למי שמחליט לזלזל ולסכן חיי אדם בעת מגפה; עניין שממשלת "חירום הקורונה" סיכלה במשך חודשים. ההסכמה החרדית שבשתיקה להגדלת הקנסות באה אחרי שנתניהו אמר לח"כים החרדים שהליכוד עלול לאבד את השלטון בגלל משבר האכיפה במגזר בשבועות האחרונים. גם תוכנית שוחד הבחירות, סליחה, התוכנית הכלכלית שפירסמו שר האוצר כץ ונתניהו הדיפה ניחוח של היסטריה. היו שהציעו לנתניהו לאמץ את מודל ההדבקה אפס, שאותו הציג כאן בטור בשבוע שעבר משה בר סימן טוב, ובכך לעקוף את הביקורת על חדלון הממשלה ביוזמה דרמטית. הבעיה היא שליוזמה הזו יש מחיר: סגר ארוך מאוד.
הסקרים מראים שחיקה במספרי המנדטים של הליכוד, שנותרת המפלגה הגדולה בכל מקרה – אבל מול גוש אנטי-ביבי של למעלה מ-60 מנדטים. ביבי מוצא את עצמו בפינה, בין הפטיש לסדן. הפטיש הוא המגפה, שלא נבלמה עד כה. הסדן הוא ההיסטוריה שלו. קריצות העין והעסקאות עם החרדים. הנרפות סביב נתב"ג, העובדה שלא תיאמן שברואנדה דרשו לפני חודשיים בדיקות שליליות כתנאי להיכנס למדינה אבל בישראל לא; כמובן, החשש להיכנס מוקדם לסגר אמיתי וחריף.
נתניהו צפה היטב את הסיכונים האלה, ולכן שאף למערכת בחירות במאי-יוני ולא במארס. הוא העריך שעד אז מבצע החיסונים יושלם וההשפעות החיוביות על הבריאות ועל הכלכלה יהיו ברורות לכל. התוכניות האלה שובשו בליל החניונים המפורסם, על ידי מורדי כחול לבן וגדעון סער. כעת, נתניהו צריך להתמודד עם ינואר שמסתמן כאחד החודשים הנוראיים ביותר לבריאות הציבור בהיסטוריה של מדינת ישראל.
נתניהו הקלאסי אמור להתגבר על האתגר הזה. אם השפעת החיסונים תגיע במהרה, השבועיים האחרונים ייזכרו כעננה קטנה עבורו. זיכרון הציבור קצר – וממילא הכוחות מולו מפוצלים ומבולבלים. גם כאשר ישראל מתקדמת ל-5,000 מתים ממגפה.
יום הכיפורים
זו הטרגדיה הרוחשת, הברורה ביותר של המרכז-שמאל: בשעה שבכל העולם, מבריטניה דרך גרמניה ועד ארה"ב, היו אלה מפלגות המרכז-שמאל שתבעו להוריד הדבקה, מחו על מספרי המתים המאמירים ותקפו את הממשלה על זחיחות, רבים במפלגות המרכז-שמאל בישראל תפסו עמדה ביזארית ופופוליסטית. השבוע פורסם ב"ניו יורק טיימס" ראיון עם אנתוני פאוצ'י, שתינה את צרותיו וקורותיו עם דונלד טראמפ. הוא סיפר על השיחות שבהן טראמפ היה אומר על הקורונה, "ובכן, זה לא כל כך נורא", ופאוצ'י היה משיב: "אדוני הנשיא, זה כן כזה נורא".
בשיחה הישראלית, היה זה נתניהו שהדגיש ואמר שזה "כזה נורא" – ומאידך, כאמור, לא פעל בהתאם בחודשים האחרונים. ואילו חלק גדול בצד השני המעיט, רוב הזמן, בחומרת האירוע. מי אמר שזה "לא כזה נורא"? חבורה לא קטנה של פוליטיקאים (ואנשי תקשורת), שספסרו במילים כאילו הקורונה היא קונספירציה של נתניהו או התקף טירוף גלובלי.
המייצג הקיצוני שלהם הוא ח"כ אלי אבידר, שהשתתף השבוע בהפגנה עם אנשים ללא מסכות ושהודיע שלא יתחסן כי זה "אינטרס של נתניהו להכניס אותנו לטרפת"; שיו"ר המפלגה שלו ליברמן הפיץ טענה על בעיה ביעילות החיסונים באולפן של חדשות 13 השבוע – רק כדי שזו תופרך רשמית בידי משרד הבריאות תוך פחות משעה.
הם לא היחידים. יו"ר מפלגה אחר הפטיר "פאניקרים" כאשר יצא משידור בטלוויזיה שבו נשאל על התחלואה הגוברת, בתחילת החודש שעבר. לבד ממרצ, ששמרה על עמדה המתרחקת בעקביות מפסאודו-מדע ומהמעטת קורונה, רבים במחנה התמכרו לפופוליזם בסגנון "לפתוח הכל" והצגת צעדי ריחוק חברתי כענישה קולקטיבית.
עכשיו, כאשר התמותה מכה בישראל, הפוליטיקאים שהתייעצו עם חסידי המודל השוודי נאחזים בניו-זילנד ומדברים על מחדל יום הכיפורים; זה קצת מאוחר.
מכוונים לחיבורים
אם לפיד ירצה לפצוח במסע קניות בין רסיסי המפלגות בגוש, זה יהיה במחירי סוף עונה בכל מקרה הוא לא יכניס פצצות מתקתקות כמו זליכה וגנץ
שבוע החיבורים ייראה כאוטי מתמיד. חולדאי תחת מיכאלי המתחזקת במפלגת העבודה? אפשרי בהחלט. חולדאי חוזר לעירייה וניסנקורן לוקח את שלד המפלגה שהקים ומתאחד עם העבודה? גם (אנשי חולדאי בתגובה: הוא נחוש להישאר). שרידי כחול לבן – מפלגה שנראית כמו עיר שהופצצה, נשרפה, נשטפה ואז הופצצה שוב – מצטרפים ליעלון ולזליכה? גם רעיון. במקביל, מנסור עבאס מקים רשימה חדשה, לשמחתו הלא-כל-כך נסתרת של נתניהו.
בתוך הבלגן העצום הזה, שרובו במרכז-שמאל, יש כמה שחקני משקל כבד. הראשון בהם הוא לפיד, שנהנה מעמדה נדירה במחנה: הוא דו-ספרתי ולא חושש מאחוז החסימה. במילים אחרות, בניגוד לכמה וכמה אחרים, יש לו דופק וגם נשימה.
אם לפיד ירצה לפצוח במסע קניות, זה יהיה במחירי סוף עונה ולקראת סגירת הרשימות בשבוע הבא. הוא לא מתכוון להקים "מערכים" של רשימות שרצות יחד בסגנון כחול לבן, אלא להביא דמויות – אם בכלל. חולדאי זו אפשרות, ציפי לבני גם – אבל לא בטוח שהיא עצמה תרצה לחזור. בכל אופן, גנץ ורוב אנשי כחול לבן הם פרסונה נון גרטה ביש עתיד.
לפיד עבר שלוש מערכות בחירות עם "חיבורים" והתקופה הזו, הוא אומר לעצמו, נגמרה בחייו. הוא ייקח מי ומה שטוב לתוצאות הבחירות ולרשימה, ובכל מקרה לא יכניס פצצות מתקתקות שעשויות להתפצל ולנקוט מדיניות עצמאית לגמרי. במערכת הפוליטית מתייחסים לשלוש דמויות ככאלה: יעלון, שכרגע לפי הסקרים מקבל פחות מאחוז, זליכה שהתקרב מאוד לאחוז החסימה, וגנץ שעובר את אחוז החסימה בסקרים אבל מעטים מאמינים שכך יהיה במציאות.
בצד השמאלי של המפה, במילים אחרות, יש מספיק אגואים, עם מספיק רסיסי מפלגות, כדי להפסיד ארבעה-חמישה מנדטים. נתניהו מקווה שזה בדיוק מה שיקרה. מצידו, הוא ממשיך לדחוף למיזוג של סמוטריץ' עם הבית היהודי ובן גביר; זאת בעיית אחוז החסימה היחידה שלו. משעה שתיפתר, המחנה שלו יעיל למדי.
משקיפים על המצב הזה סער ובנט, שני מוקדי הכוח לבד מלפיד. שניהם עדיין שוללים איחוד רשימות ביניהם, מסיבות פרקטיות: החיבור קטן מסך חלקיו לפי הסקרים. בנט התחזק מעט השבוע, אך צפוי להיות מאותגר קשות בידי רשימת ימין דתית בראשות סמוטריץ'; סער איבד קצת מקולות המרכז שלו לטובת לפיד, אבל ממשיך לשמור על גרעין ימין חזק יחסית. אם המשבר הבריאותי-חברתי יחמיר ונתניהו יישחק, סער ובנט הם אלה שאמורים לאסוף את המנדטים. לוחות התחלואה חשובים בבחירות האלה יותר מסקרי המנדטים.
