גילוי נאות: אני לא רק מעריך את שר האנרגיה ד"ר יובל שטייניץ, אני ממש אוהב אותו. בחיי. למרות חילוקי הדעות הפוליטיים שלנו אנחנו ידידים טובים, וכך היה מאז שנפגשנו לראשונה. זה קרה לפני 40 שנה כמעט, בדירת שותפים ירושלמית קטנה. היינו אז סטודנטים בשנה א' באוניברסיטה העברית, הוא בפילוסופיה ואני ברפואה. אולי השורשים היקיים המשותפים שלנו הם שקירבו אותנו זה לזה, ברוח המערכון הנפלא של אורי זוהר ואריק אינשטיין: "זה פרופסור, זה דוקטור, אינעל דין באבור אילי ג'בהום!".
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
חשוב לי שהקשר המיוחד שלנו יהיה גלוי וידוע, בגלל מה שאכתוב עכשיו: אני ממליץ בחום על ספרו של השר שטייניץ, "הקרב על הגז" (ידיעות ספרים), שאותו קראתי השבוע בשני לילות ללא שינה. הספר יצא לאור בתחילת השנה, ממש עם תחילת משבר הקורונה, ומאז נעלמו עקבותיו – וחבל. חבל, כי הבלגאן של "הגל הראשון" הסיח את תשומת הלב הציבורית מן הספר המאלף, החשוב והמאוד מצחיק הזה, שלדעתי רלוונטי מאין כמוהו למה שקורה עכשיו בארץ, בממשלה ובתקשורת, סביב משבר הקורונה.
"הקרב על הגז" הוא בעיקר סיפור על מעלליה של המפלצת התלת-ראשית הון-שלטון-עיתון – שיתוף הפעולה המושחת בין טייקונים, פוליטיקאים ותקשורת חנפנית. זהו ספר פוליטי שנכתב על ידי פוליטיקאי מנוסה, אבל ניכרות בו גם טביעות אצבעותיו של פילוסוף. שטייניץ פותח בספר את ארגז הכלים האקדמי שלו, ומפנה את מבטו הספקני אל הג'ונגל של קשרי הון-שלטון-עיתון בתוך מפלגת הליכוד ומחוץ לה. התוצאה מרתקת, מפתיעה, ולעיתים קרובות גם משעשעת.
יוני 2015, שטייניץ מציג את מתווה הגז
(צילום: אלי מנדלבאום )
אף שהספר מפרגן לראש הממשלה בנימין נתניהו ברוחב לב, ונמנע מלייחס לו מניעים ומעשים אפלים מעבר לרדיפת קרדיטים והאדרה עצמית בלתי פוסקת, יש בו יסוד חתרני ואירוני. כאשר קוראים ב"קרב על הגז" היום, לאחר ההתנהלות האיומה של הממשלה והעומד בראשה במהלך משבר הקורונה בחצי השנה האחרונה, קל להבין איך קרה שהפסדנו ב"קרב על הקורונה", ומדוע נמשיך להפסיד בו, בעוד ש"הקרב על הגז" הסתיים בניצחון.
לדעתי לא ננצח את הקורונה עד שיימצא האדם שיהיה מוכן לקרוא תיגר על ראש הממשלה, ולהוביל במערכת הבריאות הישראלית מהלך דומה לזה שעשה שטייניץ במשק הגז: הוא הקים את "הוועדה לבחינת המדיניות הפיסקאלית בנושא משאבי נפט וגז בישראל". הוא העמיד בראשה אדם הגון ואמיץ – פרופ' איתן ששינסקי. הוא נתן לוועדה סמכויות רחבות, ואז הגן עליה בנחישות מאוסף המושחתים והאינטרסנטים, ובהם כמה מחברי מפלגתו, שניסו להרוג או לסרס אותה מיד עם לידתה.
כל הדברים הללו, שאותם עשה שטייניץ כשכיהן שר האוצר, כתובים בחצי הראשון של הספר. בחצי השני הוא מפרט את הפעולות שלו לגיבוש מתווה הגז כמה שנים לאחר מכן, כאשר היה שר האנרגיה. הפעולות האלה זכו לביקורת נוקבת מצד העיתונאים אור-לי בר לב ואבי בר-אלי, והן אותגרו על ידי עורך הדין גלעד ברנע, שאף הגיש תביעה ייצוגית כנגד חברות הגז בשל מחיר מופרז. כאן, לצערי, אינני בטוח שהצדק לא איתם.
כך או כך, לקראת סיום המסע שלנו בנבכי האינטרסים המושחתים של נבחרי הציבור, הנה חידון נושא פרסים. ב-24 במאי השנה, עם תחילת משפטו של הנאשם נתניהו, טרח האיש לטלטל את הפודיום הכבד והמרשים של משרד ראש הממשלה אל פתח בית המשפט המחוזי שבו התקיים משפטו. הוא נשא מאחורי הפודיום נאום משתלח ותוקפני, שבו האשים את מאשימיו בשחיתות, בבחינת "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה".
בתפקיד להקת המעודדות והפודלים של המנהיג העליון התייצבו אז מאחוריו רוב שרי הליכוד, כשפניהם עטויים במסכות. זה היה מפגן מרהיב של אחדות ותמיכה שזכה לכינוי "שתיקת הכבשים". היו שם השרים ישראל כץ, מירי רגב, דודי אמסלם, אלי כהן, אמיר אוחנה, יואב גלנט, ציפי חוטובלי וצחי הנגבי, וכן כמה חברי כנסת מטעם הליכוד. האירוע ההזוי הונצח בתמונה היסטורית (ראו לעיל), שתלווה את כל המככבים בה עוד שנים רבות.
והרי חידה: מי היו שרי הליכוד שבחרו שלא ליטול חלק בקרקס המביש הזה, ומדוע עשו כך? בין הפותרים נכונה יוגרל הספר "הקרב על הגז".
office@yovell.co.il
