"נפל פגם", קבעו השופטים במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ובכן, זה לא נשמע טוב. קודם כל כי פגם לא נופל, מישהו מפיל אותו. ומי שהפיל את הפגם זה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט והפרקליטות, אז בראשות שי ניצן.
וכך כתבו שלושת השופטים, רבקה פרידמן-פלדמן היושבת בראש ההרכב, משה בר-עם ועודד שחם: "בנסיבות שבהן ניתנה הסכמת היועץ, ככל שניתנה, על דרך תיעוד האישור לפתיחה בחקירה שלא בדרך של אישור בכתב, נפל פגם בהתנהלות היועץ".
ובמילים אחרות, משפטנים בכירים, משפטני-על, שמה שמצופה מהם הוא שדבר לא ייפול מידיהם, לא פגם, לא חצי פגם ואפילו לא שמינית פגם – לא עשו את מלאכתם כראוי. בטח ובטח כשמדובר באיש ציבור שכבר נכתב בלי סוף על הזהירות המתבקשת במקרים כגון אלו בשל המשמעות הנגזרת מכך.
זה מטריד מאוד, וזה צריך להטריד גם את מי שמשוכנע שנתניהו אכן ביצע את העבירות שבהן הוא נאשם. וכך גם את מי שמאמין, ובצדק, שמערכת אכיפת החוק צריכה להיות עיוורת לכיסא שעליו יושב החשוד. זו לא תקלה טכנית, זה לא פקשוש פרוצדורלי, ומי שהיו צריכים לדעת את זה טוב מכולם הם מי שאחראים לפגם. אלו שתחילה טענו שהם כלל לא חייבים להציג את האישור, אחר כך סיפקו מסמכים מושחרים שלא ניתן היה להבין מה בדיוק יש בהם, שלא לומר, אין בהם, ועד ההודאה הסופית כי האישור ניתן בעל פה.
קשה להגזים בתיאור המאבק שניהלה הפרקליטות בהילה גרסטל. יש להניח שהפרקליטות חגגה את ניצחונה, רק ששמחת הפרקליטות היא צער גדול ותסכול לכולנו
זה לא אומר, כמובן, שנתניהו חף מפשע. זה גם לא אומר שהוא אשם. זה רק אומר שהאופן שבו מתנהלים הדברים, כולל ההדלפות המאסיביות או הלחץ הלא-מתון על עדי המדינה, יוצר תחושת אי-נוחות גדולה. זאת, גם משום שזו לא הפעם הראשונה שפגמים מהסוג הזה נחשפים בכל מה שנוגע לפרקליטות. וכל זה לא מתחיל בנתניהו ולמרבה הצער גם לא נגמר שם. שורה ארוכה מאוד של כשלים בהתנהלות הפרקליטות מלמדת שיש צורך לברר איך העסק הזה עובד שם.
מי שהייתה אמונה על העניין הזה בדיוק הייתה השופטת הילה גרסטל, שכיהנה כנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, קודם שמונתה לשמש כנציבת הביקורת על מערך התביעה. קשה להגזים בתיאור המאבק שניהלה הפרקליטות בניצוחו של ניצן בגרסטל, שופטת מעורכת ומשפטנית מעולה, שהביא בסופו של דבר להתפטרותה ב-2016. הפרקליטות יכולה הייתה לחגוג את ניצחונה, ויש להניח שכך גם קרה, רק ששמחת הפרקליטות היא צער גדול ותסכול לכולנו.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלדוגמה נוספת, מתוך רשימה ארוכה, היא פרשת הרב פינטו. בעוד הרב עצמו יצא מהעניין בעסקת טיעון מגוחכת, וממשיך לשגר את תובנותיו ממרוקו, מי ששילם את המחיר הכבד היה ניצב מנשה ארביב, שעמד אז בראש להב 433. מכתב האישום נגדו שכלל עשרות סעיפים, ובהם גם שוחד, נותר, בתום חמש שנים של עינויי דין, סעיף זניח של אי-מילוי חובת דיווח, שהעונש עליו היה 200 שעות של עבודת שירות. כל שאר הסעיפים עפו לפח, רק שבינתיים ארביב עצמו סיים את הקריירה שלו במשטרה. ורות דוד אמרנו?
"נפעל ללא מורא", הבטיח מנדלבליט, והוסיף כי "כל ניסיון לייחס שיקול לא ענייני לרשויות החוק הוא מופרך". אמירה חשובה לכל הדעות, לא בגלל נתניהו, אלא למרות נתניהו. חשובה כי עליה בדיוק נשען אמון הציבור במערכת: שהיא אכן פועלת ללא מורא, ושאכן שיקולים שאינם ממין העניין אינם משתרבבים לתהליך. ולא פחות חשוב, שדבר אינו נופל בדרך. לא פגם, לא מום ולא רבב.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
