יכול להיות שראשי הערים של "פורום ה-15" צודקים. הרי כאשר רוב המשק חוזר לפעילות, אין טעם להשאיר דווקא את תלמידי כיתות ז' עד י' מול המסכים. הרי אם הם לא נפגשים בבתי ספר, הם נפגשים ככה סתם ברחובות, ועכשיו גם בקניונים. ויכול להיות שצריך להעביר יותר החלטות לשלטון המקומי, שלפעמים יודע קצת יותר טוב איך לטפל בתושבים. ויכול להיות שרון חולדאי צדק כשהודיע על פתיחת אירועי התרבות. הנה הם כבר החלו אתמול (יום א') בערב. ויכול להיות שצודקים הרבנים, שחושבים שצריך להשאיר את הישיבות פתוחות.
אבל זו בדיוק הבעיה. משום שעם כל כך הרבה מחליטנים-על-דעת-עצמם אנחנו מאבדים את המשילות. במה שונה ראש עיריית גבעתיים מהרב קנייבסקי, או מאיזה זרם חרדי שעושה דין לעצמו? איך אפשר לבוא בטענות לסרבן אחד, ולהעניק הצדקות לסרבן אחר? השאלה היא לא מי צודק. אפשר להניח שכחכמים לאחר מעשה, ולפעמים גם לפני, יש נימוקים טובים נגד החלטות של משרד הבריאות או הממשלה. אבל נימוקים טובים הם לא סיבה לעשיית דין עצמית.
עכשיו מדובר בקורונה, שלאחר שורה של מחדלים המאבק נגדה מגלה סימני הצלחה, גם בזכות החיסונים שהשיג ראש הממשלה. אבל ההתמודדות עם הקורונה היא רק סוגיה אחת. יש עוד אלף ואחת, באינספור תחומים. מה הצעד הבא? אולי ראשי ערים יחליטו על תוכניות בנייה בניגוד לתוכנית מתאר ארצית? ואולי אחדים מראשי הערים יחליטו על תוכנית חינוך בחסות ארגון להב"ה, כדי להרחיב את הדיון הפוליטי, ומנהלים אחרים יחליטו לאמץ תוכנית של "בצלם"?
אבל אין אף רשות שהיא גטו סגור. כשיש הדבקות המוניות, ככל שיש, בבני ברק או בהרצליה, הן עוברות לערים אחרות. כך שההחלטות של "פורום ה-15" נוגעות לישראל כולה
הרי ברגע שמתחילים לצפצף על השלטון המרכזי — אנחנו יודעים היכן זה מתחיל, אבל לא היכן זה נגמר. ואנחנו גם יודעים שסדרי שלטון וחלוקת סמכויות במשטר דמוקרטי הם לא תמיד החכמים ביותר בעיני חלק מהאוכלוסייה, אבל זו לא הצדקה למרד של ראשי רשויות. אפשר להיאבק על שינוי החלטות. לראשי ערים יש מספיק אמצעים כדי לעורר דעת קהל ולדרוש שינוי. אבל לא על ידי סרבנות.
המאבק בקורונה הוא בעיקרו כלל-ארצי. עד עכשיו רשויות ששמרו על הכללים נפגעו פחות. רשויות שהתושבים בהן עומדים על אחוזי התחסנות גבוהים הן שמנצחות את הנגיף.
אבל אין אף רשות שהיא גטו סגור. כשיש הדבקות המוניות, ככל שיש, בבני ברק או בהרצליה, הן עוברות לערים אחרות. כך שההחלטות של "פורום ה-15" נוגעות לישראל כולה. אפשר לגלות אמפתיה לדרישה לפתיחת מערכת החינוך. ואם חלילה תהיה פתיחה בניגוד להנחיות הממשלה, זו לא תהיה מדיניות עצמאית, זו תהיה אנרכיה. יש לנו מספיק אזורים בארץ שבהם השלטון המרכזי מאבד אחיזה. צריך להיאבק למען יותר משילות, לא למען יותר הפקרות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
