עורכי הדין של מלכה לייפר מגיבים לדיון בעניין הסגרתה
(צילום: יעל פרידסון )
שש שנים לאחר שהחלו הליכי ההסגרה לאוסטרליה נגד מלכה לייפר, בית המשפט המחוזי בירושלים דן הבוקר (שני) בראיות התומכות בהסגרתה של מנהלת בית הספר החרדי ממלבורן המואשמת בעבירות מין שביצעה בתלמידותיה. למרות שמדובר בדיון מכריע, גם היום לייפר קיבלה פטור מהתייצבות והשתתפה בדיון באמצעות שיחת וידאו.
לפני חודשיים קיבל בית המשפט המחוזי את מסקנות פאנל המומחים הפסיכיאטרים וקבע כי לייפר כשירה לעמוד לדין וניתן להסגיר אותה לאוסטרליה, אך פרקליטיה ערערו על ההחלטה לבית המשפט העליון. בתום הדיון קבעה השופטת חנה מרים לומפּ כי ההחלטה בעניין ההסגרה תימסר בעוד כחודשיים, ב-21 בספטמבר.
עו"ד ניק קאופמן, מומחה בינלאומי לדיני הסגרה, שייצג את לייפר היום טען כי הסגרתה לאוסטרליה לא חוקית בשל כמה סיבות שהציג במהלך הדיון, בהן טענתו כי נפל פגם בעדויות שנגבו מהמתלוננות, האחיות דסי ארליך, אלי סאפר וניקול מאייר, ומשום שעבירת האינוס שבה מבוקשת לייפר אינה נכללת באמנת ההסגרה בין ישראל לאוסטרליה שנחתמה בשנת 1976. בשל כך קאופמן טען כי על אוסטרליה להגיש מחדש את בקשת ההסגרה.
קאופמן הגיש את חוות דעתו של משפטן אוסטרלי, ד"ר כריס בויס, שלפיה העדויות של המתלוננות בתיק הוגשו כתצהיר לאחר שהן תומצתו בפני שוטר ולא בפני רשמת בית משפט כמו שנדרש. לכן יש לגבות את העדויות מחדש ולהגיש אותן בשנית.
"כמו בישראל, דיני ההסגרה באוסטרליה מוסדרים בחוק המקומי", טען קאופמן, "והחוק קובע כיצד יש להכשיר עדויות. העדויות בתיק זה לא נלקחו כדין". הוא הסביר כי "במסמכים שסופחו לעתירה ניתן לראות כי העדויות נלקחו על ידי אנשי משטרה".
"לאחר מכן התייצבו המתלוננות בפני רשמת בית משפט שהחתימה כל אחת מהן על תצהיר לפיו אישרו כי תוכן ההודעות שצירפו בתצהירים שלהן – אמת. שימו לב לחוסר הדיוק: התעודה מציינת במפורש שהרשמת מאשרת כי העדויות תומצתו בכתב אבל אין זה נכון. הן אושרו בתצהיר לאחר שצוטטו לא בפני הרשמת – אלא בפני איש משטרה".
קאופמן התייחס לטענתו השנייה בדבר אמנת ההסגרה ואמר כי "עלינו לשאול את עצמנו מה הייתה כוונת המדינות כשחתמו על אמנת ההסגרה. רק בשנת 1991 החדרת אצבעות הוגדרה כעבירת אינוס במדינת ויקטוריה. ההיסטוריה החקיקתית בישראל דומה – בה נקבעה הגדרה כזאת בשנת 1990".
"ככל שמדובר במעשים המגלמים את עבירת האינוס אין ספק שיש הדדיות מושגית, כאשר המעשים כשלעצמם מהווים עבירה בשתי המדינות. אבל מה היא העבירה – אינוס או מעשים מגונים?"
קאופמן טען כי "אם הדיון הזה היה מתנהל לפני שנת 1990 היה ניתן להסגיר אותה רק על מעשה מגונה ולא על אינוס. אין ספק כי כוונת שתי המדינות בעת חתימתן על הסכם ההסגרה הייתה כי עבירת אינוס לא תכלול יסוד של מעשה מגונה".
בנוסף קאופמן מתנגד להסגרתה של לייפר לאוסטרליה בטענה כי שם לא תזכה למשפט צדק, בשל שיטת המושבעים. קאופמן התייחס לנסיבות החריגות של התיק ואמר כי "כמעט אין יום שהתיק הזה לא בתקשורת - בטלוויזיה בארץ, באוסטרליה וברחבי העולם. הפכו את מלכה לייפר למפלצת".
"עם כל הכבוד ומבלי לפגוע במתלוננות, כמה שהתיק הזה חמור, הוא אינו חמור כמו תיקי הסגרה אחרים", אמר קאופמן, "מי שעמד לדין על הסגרה באשמת רצח של אלף איש בבוסניה לא סבל מסיקור תקשורתי כזה. גם לא הייתה מעורבות של פוליטיקאים ושרי ממשלה כמו בתיק הזה". עוד טען כי "לאור תנאי הכלא באוסטרליה היא לא תוכל לשמור על אורח חייה החרדי".
קאופמן התייחס גם לשאלת ההסכמה של המתלוננות שלכאורה לא ידעו כי זכותן להתנגד: "העותר לא הצליח להוכיח כי האחיות התנגדו למעשים".
"שמענו הרבה על הרקע של המתלוננות והסביבה הסגורה שבה הן גדלו. בעיני זה פשוט לא סביר שהן לא ידעו מה הוא האקט המיני ולא ידעו כי הייתה להן הזכות להתנגד" אמר קאופמן. "אחות נוספת, אלישבע, מסרה עדות ואמרה שהתנגדה. היא גדלה בדיוק באותה סביבה".
"זה לא המצב עם דסי ונחמה. דסי אפילו אמרה שהיא הרגישה מלוכלכת כשהמשיבה עשתה בה את המעשים והיא לא רצתה שהיא תעשה את אותו דבר לאחותה. לכן, טענתה של דסי שהיא לא הבינה בענייני מין מופרכת".
"חלק מהמעשים שבוצעו בדסי נעשו חודשיים לפני החתונה שלה בזמן שהיא הגיעה לביתה של המשיבה כדי לדבר על מה מצופה ממנה בליל הכלולות ובדיני נידה. אלישבע ידעה כיצד להתנגד, למה להניח שהמעשים בדסי ונחמה נעשו בכפיה?" תהה קאופמן.
קאופמן התייחס לעדות הנערות וציטט כי "נחמה לא אמרה מילה מחמת הרגשתה הסובייקטיבית שאם הייתה מתנגדת היה קורה משהו לא טוב – 'לא הייתה לי ברירה אחרת'. דסי טענה כי 'פחדתי לומר לא, הייתה ללייפר אישיות כוחנית שאם לא ביצעתי את מה שהיא אומרת היא הייתה כועסת'".
קאופמן הדגיש כי אי-התנגדותן בשל "תחושה סובייקטיבית" בלתי מספקת. "מקור הפחד בתחושה סובייקטיבית, לא בגלל איום או הוראה או ניצול במסגרת יחסי עבודה".
"ניכר כי דסי ונחמה לא הביעו את התנגדותן ולו פעם אחת", הוסיף קאופמן, "כך שהשאלה היא האם ניתן להסגיר את הנאשמת לבית המשפט בגין מעשים אסורים בהסכמה. הן הבינו כי מדובר במעשים לא צנועים אבל לא הביעו התנגדות".
"אין ראיות לכאורה לחשש לניצול. כפי שידוע היטב לבית המשפט אין די לקשרי סמכות כדי לבסס עבירות מין, החוק הישראלי מחייב אלמנט של ניצול", אמר קאופמן.
עו"ד מתן עקיבא מהמחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה דחה את הטענות של עורכי הדין של לייפר על חוסר ההתנגדות של המתלוננות והסביר את הרקע לקשר בינן ובין לייפר: "אמא של שלושת הבנות סבלה מהפרעת אישיות. אלה שלוש ילדות שהתעללו בהן בבית, הן שנאו את הבית ואהבו את בית הספר". הוא ציטט את דבריה של דסי: "בית הספר היה המקום הבטוח שלי".
דסי, אחת המתלוננות, מגיבה על ההחלטה כי לייפר כשירה לעמוד לדין
"אל תוך החיים האלה הגיעה בשנת 2001 מלכה לייפר שהפכה לדומיננטית ובעלת סמכויות רבות", אמר עו"ד עקיבא, "מהר התברר שיש לה שיטת חינוך מיוחדת - יש לה בנות אהובות ובנות לא אהובות. אם את בת אהובה את מקבלת שיעורים פרטיים, סולחים לך על איחורים, כולן רצו להיות התלמידות האהובות שלה ובמיוחד שלוש הבנות האלה".
עו"ד עקיבא סיים את דבריו בציטוט נוסף שתיאר את הפחד שעוררה לייפר: "קשה להסביר איך גברת לייפר יכלה לנצל אותי הרבה זמן בלי שאומר לאף אחד. יש לנו קהילה נוקשה מאוד, אפילו כבוגרת ועובדת בבית הספר לא יכולתי לעמוד מולה. כל פעם שנגעה בי פחדתי מה יקרה לי אם אעשה זאת".
"הפעם היחידה שעשיתי זאת הייתה כשהרגשתי שהתינוק שלי בסכנה. אני יודעת שזה גרם לי להרגיש מפוחדת וחסרת נוחות, ושלא היה אף אחד שיכולתי לספר לו. אנו מקווים שבית המשפט יקבל את העתירה ויסגיר אותה לאוסטרליה בגין סעיפי ההסגרה".
