לקראת הבחירות המתקרבות שקעו בוחרי הימין בשאננות מרדימה ואופוריה מסוכנת. הם משוכנעים שמבצע החיסונים המוצלח, הפגיעה הנמוכה בכלכלה ביחס למדינות ה-OECD, וההישגים המדיניים והביטחוניים ימליכו את בנימין נתניהו פעם נוספת. מעבר לזה, הם התרגלו לכך שגם אם הליכוד לא משיג מספר מספיק של מנדטים, נתניהו מצליח להקים ממשלה באמצעות כישוריו הפוליטיים.
ויש עוד סוגייה חשובה: בוחרי הימין לא מאמינים לסקרים, שמנבאים יתרון קל לגוש רק-לא-ביבי. וממילא הם מתבלבלים מההתבטאויות של שאר הפוליטיקאים הפוסלים זה את זה. משך הכהונה הארוכה של נתניהו בשלטון יוצר בקרבם אשליה שהוא בלתי מנוצח. אז למה לטרוח להגיע לקלפי?
מסקר שפורסם לאחרונה עלה כי 59% ממצביעי הליכוד, יותר מכל מפלגה אחרת, סבורים שהבחירות האלו יסתיימו בהכרעה לגבי זהותו של ראש הממשלה. לשם השוואה, רק 9.5% ממצביעי מפלגת העבודה מחזיקים בעמדה זו.
הקמפיין מתנהל בעדינות ובעצלתיים. בוחרי הימין התרגלו לטוב ולכן הם אדישים. "האדישות גורמת לאווירה כוזבת של עליונות", אמר המצביא הצרפתי ז'וזף ז'ובר. הפעם האדישות הזו עלולה בשלטון
כל אלו ועוד עלולים להביא לדיכוי שיעורי ההצבעה במעוזי הליכוד. זאת לא תופעה שהתחילה היום, אבל היא גוברת והולכת. בהיעדר קמפיין געוואלד נמרץ, ובהינתן הסקרים האחרונים, יש סבירות גבוהה לאחת משתי אפשרויות: או שהליכוד יעבור לאופוזיציה (אם הפוליטיקאים מגוש רק-לא-ביבי - הפוסלים זה את זה - לא יעמדו בהבטחותיהם לבוחריהם), או שנמשיך לסבב בחירות נוסף (אם חברי גוש רק-לא-ביבי כן יעמדו בהבטחותיהם).
מעבר לזה, יש מפלגות שתומכות כיום בנתניהו, אך עלולות להצטרף בשלב מאוחר יותר, חרף הצהרותיהן, לגוש הנגדי על מנת להמשיך ליהנות מעטיני השלטון.
ערן רוזנצויג רוזנצוויגמה עושים? הקמפיין של הליכוד צריך להיות אגרסיבי יותר, ולהתמקד בשכנוע שלפיד מגבש קואליציה אלטרנטיבית לנתניהו. איך עושים את זה? למשל, לשים דגש על התבטאויות שלו ממרץ 2020 שמלמדות שהוא – להבדיל מנתניהו – לא הבין את הסכנה במגפת הקורונה ("זו לא דמוקרטיה, והלא דמוקרטיה הזו הודיעה לכם היום דבר אחד – שאסור לכם לצאת מהבית", אמר כשביקר את ההחלטה על הכניסה לסגר).
אבל לא חובה להתמקד רק בקורונה, בוודאי לאור נתוני התחלואה המעודדים. אפשר להזכיר שחברים מיש עתיד, יחד עם נציגי מפלגות אחרות שעלולות לחבור אליו, קראו לפני בחירות 2016 לנשיאות ארה"ב להחרים את דונלד טראמפ, ולו זה היה תלוי בהם, ספק אם הוא היה מכיר מאז בירושלים כבירת ישראל, מכיר בגולן כשטח ישראלי ודוחף להסכמי השלום עם מדינות ערב.
במקביל אפשר להחיות את הנאום של לפיד שבו ניסה להסביר שישראל לא יכולה לשכנע את ארה"ב להטיל סנקציות כלכליות על איראן ("נתניהו, אתה לא מבין באמריקה"), כדי להבהיר שבניגוד אליו, נתניהו דווקא מסוגל להניע מהליכים מדיניים גלובליים בקרב המעצמות.
המספר הנמוך של חללים מטרור – וגם של ההרוגים הפלסטינים – במהלך כהונת נתניהו, משכיח את המדיניות העקבית שלו מול הרשות, ובעיקר את הקשר בין הנתון הזה לבין העובדה שהוא מתעקש לא לקיים עימה מו"מ. קמפיין בחירות הוא בדיוק המקום להזכיר זאת, ובעיקר את העובדה שיש עתיד, העבודה, מרצ ואפילו כחול לבן מחויבות לכל הפחות להקמת מדינה פלסטינית, שלא לדבר על פינוי התנחלויות.
כל הדברים האלה לא קורים עדיין והקמפיין מתנהל בעדינות ובעצלתיים. בוחרי הימין בכלל, והליכודניקים בפרט, התרגלו לטוב ולכן הם אדישים. "האדישות גורמת לאווירה כוזבת של עליונות", אמר המצביא הצרפתי ז'וזף ז'ובר. הפעם האדישות הזו עלולה בשלטון.
- עו"ד ערן רוזנצויג הוא פעיל ליכוד ויו"ר ישראל צומח"ת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
