מדינת ישראל נמצאת כבר לקראת יציאה מהסגר השלישי, אבל בבתי החולים עדיין מתקשים לדמיין את סופה של המגפה. בתחילת דצמבר ליווינו ארבעה סטאז'רים שנכנסו לראשונה אל המחלקות. בשיאו של גל התחלואה השלישי שבנו אליהם ומצאנו אותם באמצע המאבק המתמשך בנגיף: "אנחנו בעצם במלחמה פה, זאת ההרגשה".
ארבעת הסטודנטים לרפואה שהחלו את הסטאז' בדצמבר 2020 לא חשבו שכך תיראה שנת ההתלמדות שלהם. חודשיים אחרי שנכנסו לראשונה אל המחלקות הם שקועים בלב המלחמה במגפה עולמית, בעיצומו של גל תחלואה שלישי וכבד עם אלפי חולים מאומתים ביום ומבצע חיסונים מסיבי שמנסה להיאבק במוטציות של הנגיף.
"הגל הזה הרבה יותר קשה, החולים שאנחנו מתמודדים איתם במחלקה קשים יותר. גם כשאתה משחרר חולים אתה לא מצטמצם בכמות החולים. מספר החולים במחלקה נשאר אותו הדבר", סיפרה מריה פוסטניקוב, שהחלה את הסטאז' שלה במחלקת ילדים בבית חולים רמב"ם, ולפני כחודש הועברה למחלקת קורונה.
מעבר מחלקה זה לא דבר יוצא דופן במהלך שנת הסטאז', שכן הסטאז'רים יודעים שיש אפשרות שיועברו למחלקה אחרת אם יש צורך לתגבר אותה.
"כשהבנתי שאני הולכת לעבור למחלקת הקורונה היה את הרגע הראשוני שהרגשתי קצת מאוימת, לא ידעתי עם מה אני הולכת להתמודד", סיפרה. "מצד שני, אתה אומר שאם צריך להתגייס ולעשות משהו – זה הזמן. כמו שאתה מצפה שמי שבחר בקריירה צבאית שילך למלחמה בלי לשאול שאלות – אז גם אני בחרתי במקצוע הזה, והתוצאות קשות, אין מה לעשות".
הגל השלישי זימן לסטאז'רים התמודדות עם מצבי לחץ ועומס לא פשוטים, מעבר לקשיים בתורנויות הארוכות והמתישות. "היה סוף שבוע אחד, יום שישי שפשוט היה פה 'פיגוע'. הגיעו 15 מטופלים בתוך שעות בודדות וכל המחלקה התמלאה", סיפר עדן עמיאל, סטאז'ר במחלקת הקורונה בבית החולים קפלן.
"בפעם הקודמת שביקרתם פה היינו עם שמונה מטופלים בערך במחלקה, ועכשיו כבר במשך חודש שלם אנחנו לא יורדים מ-30, ואין סימנים של עצירה", הוסיף. "נוצר מצב שאנחנו עובדים מסביב לשעון. לפעמים גם לא אוכלים, לא שותים, כל היום בפנים. אבל זה המצב, נלחמים על החיים של האנשים פה".
התפוסה המלאה והמצב הבריאותי הקשה של החולים בגל השלישי מביאים איתם רגעים מאתגרים שבהם כמה חולים נזקקים לטיפול מידי, אך לא תמיד יש צוות שיטפל בכולם יחד.
"באחת התורנויות הגיע מטופל בן 40 עם מצב מסכן חיים מסיבוך של סוכרת. תוך כדי שטיפלתי בו נכנס האח ואמר שההוא בחדר 19 מוריד סטורציות", שחזר עמיאל. "תוך כדי שאתה מתעסק איתו מגיעה אחות ואומרת החייאה בחדר 17. רצים לחדר 17 מתחילים החייאה, המתמחה עוד לא הספיק לקבוע מוות וכבר המוניטור בסוף החדר מצפצף ועוד מטופל קורס, עוד החייאה. ואיך שאתה מוריד את הערדליים אתה נזכר שיש מטופלת שביקשה מים לפני חמש שעות ובתוך הטירוף הזה זה התפספס. אז אתה חוזר ונותן לה, והיא עצבנית, ואתה לגמרי מבין אותה, אבל אין שום דבר שאתה יכול לעשות. ככה נראית תורנות במחלקת קורונה".
העומס והחולים הקשים משפיעים גם על מי שלא מתמחה במחלקת קורונה. "לשמוע את העליות שיש בגל השלישי, ובכלל כל הדיבורים על המוטציות והדבקות גבוהות, זה מכווץ את הגוף", אמרה אור עמיחי, סטאז'רית במחלקה כירורגית בבית החולים מאיר.
"כל זה קצת מרחיק את הציפייה שאנחנו קרובים לסוף, החיסונים הגיעו במקביל לעלייה גדולה בתחלואה, כך שעוד לא רואים את האפקט של החיסוניות", הוסיפה. "אז כרגע המספרים גורמים לתחושה כבדה בלב. במיוחד כשאתה מבין מה המהות של כל כך הרבה נפטרים. כבר יש לך סיפורים של סבא של החבר או דודה של חברה, וזה הולך וסוגר עליך".
בעוד שרוב הסטאז'רים חשו את הקורונה בעיקר סביב העומס במחלקה, מאהר אבו-גאנם, סטאז'ר בבית החולים סורוקה, הרגיש את הנגיף על בשרו. הוא נמצא חיובי לקורונה ומצא את עצמו בצד השני של המתרס – כמטופל ולא בתור המטפל.
"זה היה ביום ראשון בבוקר, אמרו לנו שיש איש צוות חיובי וצריך שכל המחלקה תעשה בדיקות", שחזר. "עשיתי בדיקה בבוקר, בצהריים היה לי תור למנת החיסון הראשונה, ובערב קיבלתי שאני חיובי. בהתחלה מאוד חששתי, כי אני סובל מהשמנת יתר וזה מעמיד אותי בסיכון לחלות קשה בקורונה. למזלי הייתה לי מחלה לא קשה. מעט כאבי שרירים, ואיבדתי קצת את הטעם".
לצערו, אצל קרובי משפחתו הסוף לא היה כל כך טוב. "יש כמה מקרובי המשפחה שלי, אנשים בריאים ללא מחלות רקע, שנפטרו מקורונה. זו מחלה לא צפויה. הרבה אנשים אומרים שזה משהו פוליטי, מונפץ – אין שום מקור לדיבורים האלה. זאת מחלה שהורגת אנשים, וצריך להישמר".
"לרגע הרגשתי אגרוף בבטן"
בחודש השלישי שלהם לסטאז' הם נאלצים להתמודד יותר ויותר עם מקרי מוות, עם משפחות נפטרים – התמודדות שלא בטוח שהייתה מגיעה אליהם כל כך מוקדם בשנת סטאז' רגילה.
גם היכולת להתנתק לפני שחוזרים הביתה כבר לא כמו בעבר. "אני זוכרת את החולה הראשונה שקיבלתי ונפטרה. סיפור הרקע שלה היה קשה. היא הייתה בלי משפחה, וזה עוד יותר קשה כי אתה לבד", שתפה פוסטניקוב. "אתה ממשיך לחשוב שאם יש משהו שיכולת לעשות אחרת. מה צריך לעשות, למה לשים לב. אתה כל הזמן חושב. זו לא עבודה שב-16:00 הכל נגמר".
"אני רוב הזמן במחלקה, בקושי יוצא לי להיות בבית. וגם כשאני בבית הראש שלי נמצא במחלקה, חושב אם המטופל ההוא יעבור את הלילה, אם היא תסתדר, וזה שואב אותך", סיפר עמיאל. "נוצר מצב שאני רואה סרט עם חברה שלי וחצי שעה לתוך הסרט אני מבין שאני בכלל לא מרוכז ולא מקשיב, הראש שלי במקום אחר".
בעבודה השוטפת במחלקה יש רגעים לא פשוטים וגם רגעים משמחים. "הייתה לי מטופלת צעירה יחסית, בת 50, והיינו חייבים להרדים ולהנשים אותה, כי את יודעת שאם לא תנשימי אותה היא פשוט לא תקום בבוקר. בתוך כל הטירוף של הכנה להרדמה היא עצרה אותי ושאלה 'תגיד לי כמה זמן, זה יומיים שלושה?' לרגע הרגשתי אגרוף בבטן. כי לא רק שזה לא יומיים-שלושה אתה יודע שיש סיכוי טוב שהיא לא תצא מזה בכלל. ואני צריך להסביר לה את זה ולעמוד מהצד ולראות איך היא נפרדת מהמשפחה שלה בהודעה קולית בוואטסאפ ובסוף להמשיך במשימה, כי אין ברירה. והיא יצאה מזה, אחרי שבועיים התעוררה".
- ואיך זה מרגיש לדעת שעזרת לה להמשיך לחיות?
"לראות מטופל שנכנס לפה במצב ממש מסכן חיים, שאתה יודע שאם לא היית מטפל בו הוא לא היה אמור לחיות עכשיו, ולראות אותו יוצא על הרגליים ומביא לנו סלסלת פירות – זה שווה הכל".
"אם אנשים לא יתחסנו נהיה בגל רביעי וחמישי"
החיסונים שהגיעו לארץ אמנם משמחים את הסטאז'רים, אך כל מתנגדי החיסונים מצליחים לעצבן את אור עמיחי. "אנשים מפחדים מתופעות הלוואי של החיסון, ומה עם תופעות הלוואי של כל האנשים שמתים? שזו תופעת הלוואי הכי גדולה של המחלה הזאת. או לחילופין אנשים שנשארים עם בעיות ארוכות וסיבוכים מערכתיים מפה ועד להודעה חדשה?".
"אנשים מפחדים מהחיסון כי הם חושבים שיצמחו להם קרניים – אבל אין דברים כאלה. קרניים וזנב זה רק בדיסנילנד", אמר אבו-גאנם. "אם אנשים לא יעשו את הצעדים האלה ולא יתחסנו אנחנו נהיה בגל רביעי, חמישי, אלוהים יודע לאן אנחנו יכולים להגיע".
"אם מישהו לא רוצה להתחסן, הייתי מזמין אותו לעשות ביקור במחלקת קורונה. לראות את המטופלים, שחלקם גם בלי שום מחלות רקע, ואז שיחליט אם הוא רוצה להתחסן או לא", אמר עמיאל. "אני באמת חושב שאם היו שמים מצלמה ליום שלם מתוך המחלקה אז הציבור היה מסתכל על המגפה הזו בצורה שונה".
ובתוך כל טירוף המגפה והשעות הרבות של העבודה, יש געגועים חזקים לחיים שקדמו לקורונה. "היה לי יום הולדת לפני כמה ימים ואמרתי לסבא וסבתא שלי שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חיבקתי ונישקתי אותם, וזה עשה לי ממש עצוב בלב", אמרה עמיחי. "נראה לי שהמגפה הזאת עוד תדובר. אני בטוחה שעוד אשב לספר לצוציק שלי, כשהוא קצת יותר יבין, על כל מה שקרה פה, וכמה זה הזוי שכולנו הסתובבנו עם מסיכות, או שאולי עוד יישארו עם מסיכות? אין לדעת".