בימים אלה מלאו עשרים שנה לפרוץ מאורעות הדמים שנקראים "האינתיפאדה השנייה", תקופה של שנים שבה התרחשו פיגועים ברחובותינו וערינו מידי יום. אי אפשר להזכיר ציון דרך חשוב זה מבלי לזכור את אלפי הנרצחים והנפגעים והמשפחות השכולות ונפגעות הטרור.
אנחנו ההורים, האחים, היתומים, והאלמנות של אותם אלה ששילמו את המחיר היקר ביותר. היו מי שקראו לזה "מחיר השלום". אנו חשים שפניהם ושמותיהם וזכרם נעלמים מהשיח הציבורי, מהזיכרון ומהאתוס הלאומי.
אנו חשים את החיסרון של יקרינו כל דקה, הם נוכחים בחיינו יום יום אבל רק ברוחם. כל הזמן מנקרת בנו המחשבה על החיים שהיו יכולים להיות להם ולנו לולא נרצחו ונפגעו באכזריות על ידי מחבלים בשליחות הרשות הפלסטינית והחמאס.
על פי נתונים שפורסמו, משנת 2000 ועד סוף שנת 2009 נהרגו 1,178 ישראלים ו-50 זרים בפיגועי טרור פלסטיניים ונפצעו 8,022 בני אדם. בוצעו למעלה מ-20 אלף פעולות טרור, ומאות פיגועי התאבדות (על ידי מאות מחבלים מתאבדים).
מי לא זוכר הלוויות של חללי פיגועים? אלפי אזרחים הגיעו ללוויות אלה, מתוך הזדהות עם המשפחות ומתוך מחאה על אי עשייה של הממשלה נגד הפיגועים. מעטים הישראלים שאינם מכירים מישהו שנרצח ואת משפחתו שנותרה מאחור.
מי לא זוכר את הפיגועים שבהם נרצחו עשרות ישראלים? מלון פארק, מסעדת מקסים, מסעדת סבארו, אוטובוס קו 37 בחיפה, צומת מגידו, האוטובוס בצומת יגור, הפיגוע בקפה מומנט. ישנם מאות מקומות כאלה. כל המדינה עצרה את נשימתה כשערוצי הטלוויזיה פרצו עם ידיעה על פיגוע נוסף.
אנו תוהים - מי מבין מהי טראומה של משפחה שכולה? משפחה שכולה זה לכל החיים, עד הקבר, איך תרופה ואין יציאה. משפחות רבות מרגישות שהמשא נעשה כבד עם השנים.
אנו, המשפחות השכולות, עוקבים בכאב לב כל השנים אחרי המחבלים שרצחו את ילדינו והיקירים שלנו, רואים אותם נהנים ממנעמי החיים בכלא ואיך כל הזמן משפרים להם את תנאי הכליאה. חלקם השתחררו בעסקות שונות ורובם אף חזרו לטרור ורצח בשנית. אנו רואים את הרשות הפלסטינית והחמאס ששלחו את מרצחי ילדינו לא משלמים שום מחיר.
בעוד כמה שנים ישתחררו רוצחי ילדינו, ואנחנו לא מצליחים לעמוד מול המדינה ולשכנע לגרש אותם. לא מצליחים לגרש בני משפחה שתמכו בטרור. המחבלים ובני משפחותיהם מקבלים משכורות דמים שמנות ללא מפריע, והממשלה שלנו - ממשלת ישראל - לא רק שלא עושה נגד המחבלים, אלא אף עוזרת להם, כדי לשמור על השקט. לדעתה דמנו זול במיוחד.
הממשלה לא מקיימת את חוק הקיזוז שהכנסת עצמה חוקקה. שר הביטחון מקפיא צו שבכוחו לעצור את העברת משכורות המחבלים, אמצעי חשוב שיעילותו הוכחה בכדאיות לבצע פיגועים. כיכרות ורחובות נקראים על שם הרוצחים וההסתה ברשות הפלסטינית ממשיכה.
בתי המשפט הישראלים ובראשם בג"ץ מונעים הרס בתי מחבלים, גירוש ועוד אמצעי הרתעה. ארגוני שמאל רדיקליים שמקבלים תקציב ממדינות אירופה ואף מהרשות, מונעים כל אפשרות להרתעה במסווה של זכויות אזרח. ודם ילדינו זועק מתוך מאדמה.
לפני כמה שנים הקמנו, משפחות שכולות ונפגעי טרור, את "פורום בוחרים בחיים".
ראינו את המחיר ששילמנו אז, ועדיין משלמים היום על חוסר הרתעה, על חוסר עשייה, על הססנות של הממשלה, על הפחדנות של המערכת הצבאית שסורסה בידי מערכת משפטית, על בג"ץ חובב זכויות הערבים והפלסטינים. המחיר שאנחנו אזרחי ישראל משלמים על ההתנהלות המבישה והתבוסתנית מול הטרור שלא נלמדת.
אנחנו בפורום "בוחרים בחיים", שבו כ-130 משפחות שכולות ונפגעי טרור, הכנו ביחד עם אנשי בטחון חבילת הרתעה. המלחמה בטרור רב-ממדית ואסור לבחור רק בערוץ אחד. מתחייבת התמדה, אחרת איך נרתיע את הטרור? הפורום שלנו לא מוכן לקבל את רצח יקירינו כגזרת גורל. אנו מאמינים באמת ותמים שאפשר למנוע את הרצח הבא מטרור. ואנחנו דורשים צדק.
חבילת הרתעה מכילה הריסת בתים; ביטול הטבות מדינה (ביטוח לאומי) למשפחות המחבלים; גירוש מחבלים ומשפחותיהם; הקשחת תנאי כליאה של מחבלים; קיזוז כספים המשולמים למחבלים ולמשפחותיהם; עונש מוות למחבלים רוצחים; אי החזרת גופות מחבלים; ואיסור שחרור מחבלים בעסקאות ומחוות.
חבילת ההרתעה נכתבה בדם יקירינו, בכאב, מהתבוננות, חקר וחשיבה נוספת והסקת מסקנות של יותר מ-20 שנה. אם יבוצעו כל הסעיפים יחדיו, יתאפשר להרתיע ולעצור חלק גדול מהטרור.
יוסי, אבא של אסף צור ז"ל; מירב והרצל ההורים של סגן שיר חג'אג' ז"ל; פעילים בפורום בוחרים בחיים.
