לא ברור מי יהיה המנצח בבחירות בארה"ב, וספק אם בכלל יוכרז כזה מחר (יום ד'), אבל דבר אחד ברור: אמריקה הפסידה. כבר שנים שהיא מפסידה. היא הופכת למפולגת יותר, למשוסעת יותר, לקיצונית יותר. אף אחד לא מצפה לחגיגות ניצחון של הדמוקרטיה, להפך. בוושינגטון הבירה ובמוקדים נוספים עוסקים בעלי עסקים במיגון. הם בטוחים שהתוצאה העיקרית תהיה מהומות אלימות. הלוואי שהם טועים. ברוכים הבאים לארה"ב 2020. נא להצטייד לא רק במסכות אלא גם באפודים ובקסדות.
יש מי שעושה לעצמו חיים קלים ומאשים את דונלד טראמפ. הוא, עם הזחיחות שלו, עם תרבות השקרים שלו, עם הבוטות שלו, עם ההסתה, הביא על ארה"ב את הצרה. הוא בהחלט חלק מהבעיה. אבל רק חצי מהבעיה, משום שהטִרלול לא התחיל עם טראמפ, הוא הרבה יותר עמוק.
בינואר 2016, בימים שטראמפ היה רק מועמד ססגוני בפריימריז, דיווח ה"וושינגטון פוסט" על אסיפת בחירות שלו, בהילטון הד איילנד בדרום-קרוליינה. אף אחד לא חשב באותם ימים שטראמפ ייבחר, אבל כבר אז זו הייתה ההצגה הטובה בעיר. קתי קות'ברסטון, עובדת לשעבר בקמפוס פרוגרסיבי, הסבירה מדוע הגיעה: "אני כבר לא יכולה לומר למישהו 'הוא' או 'היא', כי זה יפגע בטרנסג'נדרים, ואני לא יכולה לומר 'מרי כריסמס', כי זה יפגע במי שלא נוצרי. ובכלל, הייתי צריכה להיזהר בכל מילה שיוצאת לי מהפה כי מישהו עלול להיפגע. ואף אחד לא פחד לפגוע בי". היחידי שדיבר לאמריקנים כמוה, שנמאס להם ממשטרת התקינות הפוליטית, הוא טראמפ.
44% מהצעירים בני פחות מ-30 חושבים שמוצדק לפטר עובד בגין תמיכה בטראמפ, ו-27% חושבים שמוצדק לפטר בגין תמיכה בביידן. המרכז השפוי, הליברלי, נמצא בתהליך הדרגתי של היעלמות
לא ברור שטראמפ הוא התשובה, אבל זה ברור שרדיקליות מצד אחד גררה רדיקליות מצד שני. העיתונאית ברי ווייס פרשה לפני חודשים אחדים מה"ניו יורק טיימס" על רקע אווירה עוינת לדעות שלה. גם זה ציון דרך קטן בטרלול שעובר על ארה”ב. לפני שבועיים פרסמה וייס מאמר ב"טאבלט" על הסכנה ליהודים כתוצאה מהמדרון החלק שבו מידרדרת החשיבה הפרוגרסיבית בארה”ב. היא ליברלית, היא לא תומכת טראמפ, אבל היא הייתה מספיק אמיצה כדי להציג את הבעיה.
גלן גרינוולד מהשמאל הרדיקלי הפך אותה בעבר לנציגת השמרנות. צחוק הגורל הוא שבמסגרת הטרלול הפרוגרסיבי, בעיתון "אינטרספט", שגרינוולד היה ממקימיו, סירבו בשבוע שעבר לפרסם מאמר שלו שעסק בטענות על השחיתות של משפחת ביידן. הוא נאלץ להגיע לראיון אצל טאקר קרלסון, המראיין השמרן מ"פוקס ניוז", כדי להתלונן על הצנזורה הפרוגרסיבית.
וזה הולך ומחמיר. סקר שפורסם לאחרונה מגלה ש-62% מהאמריקנים חוששים להביע את דעתם. התיקון הראשון לחוקה? חופש הביטוי? הצחקנו אותם. וגרוע מכך, 44% מהצעירים בני פחות מ-30 חושבים שמוצדק לפטר עובד בגין תמיכה בטראמפ, ו-27% חושבים שמוצדק לפטר בגין תמיכה בביידן. 71% מהצעירים בקצוות. המרכז השפוי, הליברלי, נמצא בתהליך הדרגתי של היעלמות מהשיח הציבורי, מהתקשורת, מהרשתות החברתיות, מהאקדמיה.
ההיחלשות הזאת היא הסכנה הרצינית ביותר לדמוקרטיות הליברליות. הרי חוט השדרה של חברות דמוקרטיות הוא מעמד בינוני חזק, גדול ויציב. צריך לחשוב על חוט השדרה הזה לא רק במובן של נתונים כלכליים, אלא גם במובנים של תודעה פוליטית. המעמד הזה הוא החמצן של הדמוקרטיה. הוא אמור לגבש עמדות בהתאם לעובדות, הוא אמור לדעת שברבים מהנושאים שעליהם יש דיון ציבורי, לשני הצדדים לוויכוח, ימין ושמאל, שמרנים מול ליברלים, יש טענות שראויות להתייחסות רצינית. הדוברים ראויים להקשבה, לא לפיטורים בגלל דעה. אבל חוט השדרה הזה הולך ומתפוגג. בעבר היה ויכוח - היום יש שנאה.
למי להצביע, שאלו אותי בשבועות האחרונים בני משפחה, בעלי זכות בחירה בארה”ב. פעם היה בארה”ב מרכז. בישראל, אחרי הכל, הוא עדיין קיים. אבל לא לעולם חוסן, משום שמה שקורה בארה”ב מחלחל לישראל. האקדמיה הישראלית צועדת בעקבות האמריקנית. ובפוליטיקה - אברום בורג כבר הפך מזמן לאנטי-ציוני, ועמרם מצנע, עוד יו"ר לשעבר של מפלגת העבודה, הצטרף אליו לאחרונה ליוזמה פוליטית משותפת. וגם בישראל הוויכוח הענייני הולך ונעלם. הקצוות מתחזקים. צריך רק לקוות שבבחירות הבאות לא יהיה צורך במיגון נכסים במרחב הציבורי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
