אוויר צח, אור שמש וקשר עם אנשים. זה בסך הכל מה שמבקשת מרגריטה ברו (95), ניצולת שואה שחייה היו רצופים בתלאות. היא נולדה באוקראינה. עם פלישת הנאצים, בתקופת נעוריה, נמלטה עם משפחתה לסיביר. מסע הבריחה – שלווה בצעידה מפרכת וארוכה – היה רצוף בפחד, בקור, ברעב ובהפצצות.
בתום המלחמה השתקעה מרגריטה במוסקבה. כשהייתה בת 31 נהרג בעלה בתאונה והיא המשיכה לגדל לבד את בתם החולה בשיתוק מוחין. בגיל 70 עלו האם ובתה לישראל: "תמיד הייתי ציונית". לפני כארבע שנים נפטרה בתה אירינה בגיל 63 ומרגריטה נותרה לבד בעולם. "לא נשארה לי משפחה בשום מקום", היא מספרת בכאב.
היא גרה בדירה של הדיור הציבורי בדרום תל־אביב, בקומה שנייה, בלי מעלית. במדרגות היא לא מסוגלת לטפס כך שכבר ארבע שנים היא תקועה בבית. מרגריטה כמהה לאוויר צח, לאור השמש למגע עם אנשים. לאחר מות בתה לקתה באירוע מוחי והתעוורה באחת מעיניה, מה שהוסיף עוד לסבל. גם המצב הכלכלי בכי רע: היא מתקיימת בקושי מקצבה דלה.
הבדידות חונקת וכואבת לה יותר מהכול. "אני לבד פה, אין לי חברים או משפחה", היא מספרת בבכי קורע לב. "החברים המעטים שנותרו בחו"ל כבר לא מתקשרים. החברות שלי נפטרו והחברות של הבת, שנהגו לבקר, לא מגיעות מאז שהיא מתה".
הקשיים התגברו עשרות מונים עם פרוץ הקורונה. עד אז ביקרו אותה מדי פעם מתנדבים. כעת היא לגמרי לבד, מייחלת לרגע שבו הטלפון יצלצל או שמישהו ידפוק בדלת. "אני רוצה לצאת החוצה, אבל לא יכולה. רוצה שיבואו לבקר אותי, ואף אחד לא בא", מספרת מרגריטה בדמעות.
"שכיחות הבדידות המדווחת בקרב ניצולי שואה עומדת על 40%", מספרת אילנית שטיינברג, מנהלת מערך ההתנדבות של הקרן לרווחת ניצולי השואה. לדבריה, גיוס מתנדבים שיקלו על בדידותם של ניצולים מברית המועצות קשה במיוחד, שכן רובם אינם מדברים עברית מספיק טובה.
בישראל יש עוד אלפי ניצולי שואה שנמצאים במצב העגום של מרגריטה. כדי לסייע להם ולה – בפעילות התנדבותית או בתרומות – ניתן לפנות לאתר הקרן לרווחת נפגעי השואה או להתקשר למוקד שמספרו 03-6090866. אפשר לתרום גם באתר.
קוראים נענו לסיפור של בוריס גולוד מבת ים: "שיניתם לי את החיים"
נרגש, נפעם מרוחב הלב של הציבור, ישב אתמול בדירתו בבת־ים ניצול השואה בוריס גולוד. סיפורו המקומם והעצוב פורסם אתמול (שני) ב"ידיעות אחרונות": בגיל 82, אחרי שעבד קשה כל חייו, הוא בקושי מצליח להתקיים.
במשך עשרות שנים עבד בוריס כמכונאי והצליח להתפרנס. מאז שהפסיק לעבוד הלך והחמיר מצבו הכלכלי. הקצבה הדלה אינה מספיקה כדי לחיות במדינת ישראל שבה יוקר המחיה נוסק בלי הפסקה.
"בחורף אני מתלבט אם להפעיל חימום או להדליק בוילר בשביל להתקלח", סיפר. "כבר שכחתי מתי הייתי בפעם האחרונה בשוק וקניתי מה שאני רוצה. על כל שקל צריך לחשוב. המדינה לא מאפשרת לנו להזדקן בכבוד. לא מעניין אף אחד בממשלה אם יש לנו אוכל או איפה לגור".
רבים שקראו אתמול את דבריו הזדזעו ומיהרו להתגייס. עד כה התקבלה עבורו בארגון "לתת" תרומה של 41 אלף שקלים. בעלים של סופרמרקט הציע לבצע עבורו משלוחים ללא עלות וללא הגבלה. תורם נוסף התחייב לשלם את חשבונות המים והחשמל שלו. עשרות אחרים הציעו לבקר אותו ולסייע במטלות שונות. הביטוח הלאומי אף פנה אליו וגילה לו כי התברר שהוא זכאי למענק הסתגלות.
"אני מאוד מתרגש", סיפר אמש בוריס. "אני מודה לכל האנשים הטובים שקראו את הכתבה ורצו לעזור לי. שיניתם לי את החיים".
ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון "לתת" שמלווה את בוריס: "האחריות הערכית שלנו היא לוודא שניצולי השואה לא יתמודדו עם מצוקה שמחזירה אותם למלחמת ההישרדות. תודתנו המיוחדת לפרויקט החשוב של 'ידיעות אחרונות'".
