הטרנד החדש הוא להתלונן על עודף המפלגות בבחירות 2021. "רק לא עוד מפלגה", הם אומרים, כותבים ומטקבקים. אבל זו טעות: במצבה הנוכחי של מדינת ישראל, גודש המפלגות הוא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה.
בעבר הלא רחוק נשלטה הזירה על ידי מעט מפלגות גדולות, שרובן המכריע קיים מעין בחירות דמוקרטיות ששיאן בהרכבת הרשימה באמצעות פריימריז. בבחירות הנוכחיות יקיימו פריימריז רק מפלגות שבית המשפט כפה עליהן לעשות זאת. כל - או כמעט כל - חברי הכנסת כיום חברים במפלגות שמנגנון הרכבת הרשימה שלהן מבוסס על החלטותיו של העומד בראשן או ועדה מצומצמת סביבו.
אין טעם להתאבל על מנגנון הפריימריז. הוא יקר מאוד, מוביל לעימותים פנים-מפלגתיים, ולא בהכרח מביא לתוצאות טובות לבוחר. אם הוא היה מוצלח הוא לא היה מתרסק.
למנגנון החדש של המפלגות הנשלטות בידי כוכב אחד יש כמה יתרונות, אבל בעיקר חיסרון אחד גדול: הוא מייצר מונופולים. מרבית חברי הכנסת נבחרים ידי מספר מצומצם של אנשים שהכריזמה והמוניטין מאפשרים להם להוביל מפלגות. בכל גוש יש 3-2 כאלו, ומי שלא הצליח למצוא חן בעיני אחד מהם, לא ימצא את עצמו בכנסת בלי קשר לכישוריו או יכולותיו. מצד שני, נאמניהם יקבלו מקום בכנסת גם אם כישוריהם אינם מצדיקים זאת.
לו נבחרו לכנסת עשרות מפלגות בנות חבר אחד או שניים - הייתה נוצרת פגיעה אנושה ביכולת לייצר קואליציה. אלא שמנגנון ההגנה כבר קיים: אחוז החסימה הגבוה ותופעת האיחודים
הכלכלה הישראלית סובלת שנים מהמונופוליזם של הטייקונים הכלכליים. אסור שהדמוקרטיה הישראלית תסבול באותה מידה ממספר מצומצם של "טייקונים פוליטיים". התלות הזו יוצרת פגיעה ישירה בדמוקרטיה.
במקום לחזור לעבר הלא זוהר של הפריימריז, התפתח מנגנון אחר להבטחת הדמוקרטיה בכנסת: ריבוי המפלגות. למעשה, כל מי שיש לו חזון ודרך ולא מצליח להתחבב על ידי אחד הטייקונים הפוליטיים, עושה שימוש בכלי היחידי הזמין: הוא מקים מפלגה ועומד בראשה (הפעם אלה גדעון סער ומפלגת "תקווה חדשה", עפר שלח שפרש מיש עתיד, רון חולדאי שהקים את "הישראלים", פרופ' ירון זליכה והמפלגה הכלכלית, דני יתום ומפלגת הגימלאים החדשה ובוגי יעלון שנפרד מיש עתיד). זו הדרך שבה כל מי שמאמין בעצמו וביכולותיו יכול לקרוא תיגר על האוליגרכיה הקיימת.
המפלגה החדשה עומדת לביקורת ציבורית: בתיווך מכוני הסקרים נשאל הציבור כולו על הביקוש, והתוצאות מכריעות מי עומד בכוחות עצמו, ומי יאלץ להתמזג או לפרוש. כדי להתבדל ולבלוט בתחרות הרבה, חייב כל שחקן חדש לחדד את מסריו, ואלו הן חדשות מצוינות לאחר שהתרגלנו למפלגות שרק עסקו בטשטוש מסריהן. כלומר, ריבוי המפלגות מבטיח גם דמוקרטיזציה של בחירת חברי הכנסת וגם את חזרת המסרים המחודדים.
(צילום: שחר גולדשטיין)
אם כתוצאה מכך היו נבחרות לכנסת עשרות מפלגות בנות חבר אחד או שניים - הייתה נוצרת פגיעה אנושה ביכולת של הפרלמנט לתפקד ולייצר קואליציות יציבות. אלא שמנגנון ההגנה ממצב זה קיים כבר כמה שנים: אחוז החסימה הגבוה. בזכותו מפלגות שמתנדנדות או אינן פורצות בסקרים מבינות שעליהן להתאחד עם מפלגות אחרות הקרובות אליהן, בהתאם לכוח בסקרים.
גם למפלגות הגדולות יותר יש אינטרס להתאחד עם מפלגות קטנות כדי למנוע אובדן קולות לגוש בשל אי-הגעה לאחוז החסימה. כך קמה כחול לבן וכך נוצר החיבור בין העבודה למרצ בבחירות האחרונות. האיחודים הללו ייצרו מפלגות גדולות יותר, אלא שאלו לא מושתתות על בחירה בלעדית של העומדים בראשיהן, אלא מהוות אוסף מגוון ודמוקרטי יותר. מי שלא ישכיל להיות חזק או להתאחד ייאלץ לבחור בין פרישה לבין פגיעה במפלגות הקרובות אליו אידאולוגית.
המכשלה היחידה היא התקופה הארוכה שעוברת בין המועד האחרון להגשת הרשימות שלאחריו לא ניתן להתמזג יותר (הפעם זהו 4 בפברואר) לבין מועד הבחירות. טוב תעשה הכנסת הבאה אם תקצר את הזמן בין המועדים הללו, וכך תשפר את המנגנון הנבנה לפנינו. בינתיים יצטרכו כל המתלוננים על ריבוי המפלגות להבין שזהו האינטרס של כולנו. אלו הן פניה החדשות של הדמוקרטיה שלנו.
- ד"ר רם פרומן הוא יו"ר הפורום החילוני ומחבר הספר "הדרך החילונית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
