ימני, שמאלני וערבי נכנסים לבר כדי להקים ממשלה. לכאורה תחילתה של בדיחה, אבל במציאות הפוליטית המטורללת בישראל מדובר היה בניסיון אמיתי של גוש השינוי/מתנגדי נתניהו ללכד את כל הגורמים הבלתי אפשריים להנהגה משותפת. עכשיו, לאחר ההתרחשויות הביטחוניות בעזה, בירושלים, בשטחים וביישובים הערביים בישראל, ניכר שגם סופו של הסיפור הזה הוא בדיחה.
נפתלי בנט נבהל וחזר לחיקו של בנימין נתניהו, ואיילת שקד, בניחוח הבושם ההוא, הציעה להכניס צבא לטיפול באזרחים הערבים. בפעם האחרונה שצה"ל עשה זאת, ביום האדמה ב-1976, נהרגו שישה בני אדם. חיילים מאומנים לירות, לא לפזר הפגנות. הצלקת הזו צרבה את החברה הערבית לשנים רבות קדימה.
צדק מי שלא האמין בקיומה של קואליציה שתחבר בין נערי גבעות ביהודה ושומרון לילדי חורף 73 שרוצים להיפרד מהם. ההסכם הקואליציוני שגובש קבע שממשלת השינוי לא תעסוק בבעיה הפלסטינית, אבל אז הבעיה הפלסטינית חזרה לעסוק בנו. זה היה ניסוי בתנאי מעבדה שלא הייתה לו תקפות בעולם האמיתי.
מלבד האיבה לנתניהו, הדבק היחיד שחיבר בין מפלגות השינוי היה חששן ללכת לבחירות חדשות. בנט וגדעון סער לא מאמינים – ויש להם סיבה טובה - שיצליחו להשיג שוב את הקולות של המרכז הפוליטי. הם ניסו להציג את עצמם כמנהיגי מפלגות אווירה, עד שהאוויר המלא בשובלי טילים החזיר אותם למקורות האידיאולוגיה.
זה נשמע בלתי מתקבל על הדעת על רקע הקרע ממרץ 2020, אבל חיבור בין לפיד וגנץ למפלגה אחת הוא מתבקש. חזרתו של סדר היום המדיני-צבאי מחייבת את יו"ר יש עתיד להציג לצידו דמות ביטחונית מרכזית
מי שלא צריכות לחשוש מחזרה לקלפי הן מפלגות המרכז והשמאל שזכו לשדרוג משמעותי לאחר הבחירות האחרונות. בעיקר, נוצרה שדרת הנהגה שאף שאינה חדשה, היא יכולה להגיע לקבוצות אוכלוסייה שלא הצביעו לה בעבר.
ליאיר לפיד הייתה תמיד כריזמה בהופעתו התקשורתית, אבל האופן המכני שבו דיבר גרם לריחוק רגשי ממנו. לאורך שנים הוא נראה יותר כשחקן המגלם תפקיד של פוליטיקאי. רק לאחרונה הוא הצליח לייצר אותנטיות של מנהיג לאומי, בזכות הנחישות, הסבלנות והיכולת ליצור חיבורים פוליטיים.
בני גנץ הצליח להחליק על כל קליפת בננה שהושלכה במרחק של קילומטר רבוע מסביבו בחלקה הראשון של ממשלת האחדות עם נתניהו. ההתאוששות שלו בתקופה האחרונה מצביעה על כך שהדבר נבע מחוסר ניסיון ולא מהיעדר יכולתו. אחרי שמיצב את עצמו כמי שבלם את ניסיונו של נתניהו לבצע הפיכה חוקתית, הוא מצטייר עכשיו כשר ביטחון טבעי שהתגלה במבצע "שומר החומות" בעזה כמבוגר אחראי. הוא שמר על קור רוח והתנגד לדרישת מסביב להכניס את צה"ל לטפל בהפגנות ביישובים הערביים.
משדר אולפן מיוחד – הסלמה 13.05 – הצהרה מיוחדת יאיר לפיד
זה נשמע בלתי מתקבל על הדעת על רקע הקרע ממרץ-אפריל 2020, אבל חיבור בין לפיד וגנץ למפלגה אחת שתתמודד בבחירות הבאות הוא מתבקש. חזרתו של סדר היום המדיני-צבאי מחייבת את יו"ר יש עתיד להציג לצידו דמות ביטחונית מרכזית שתחזיר את כחול לבן בגרסה מעודכנת ומשופרת; זו תאפשר תחרות שווה מול גוש הימין.
מסביבם כבר נרקם הגוש. מפלגת העבודה חזרה לחיים בזכות מרב מיכאלי, שהצליחה לייצר דגם של לא אופייני של מנהיגות בפוליטיקה שלנו – גם חזקה וגם סימפטית. נסו להיזכר כמה נאלצה שלי יחימוביץ' להיאבק בדימוי האישה הרעה. וכך העבודה, יחד עם מרצ, שנחלצה באופן מרשים מעל אחוז החסימה, מהוות בסיס מוצק לשמאל הפוליטי.
נתניהו, כמו בסרטו של צ'ארלי צ'פלין "הנער", אפשר בפועל לנושא כליו איתמר בן גביר לנפץ את כל השמשות באזור. עכשיו הוא מציע את שירותיו לתקן אותם: הקמת ממשלת חירום לאומית או הליכה לבחירות ישירות לראשות הממשלה, שהן מבוא לבחירות כלליות. אם זה לא יצלח, אז ישר לבחירות כלליות.
החיבור של נתניהו ובחירות מעורר תמיד חלחלה בקרב יריביו הפוליטיים. הנה, הם חוששים, הוא עומד לשלוף שפן חדש מכובע הקסמים הישן שלו ויכריע אותן. האומנם? הרי שנתיים הוא לא עשה זאת. אז דווקא עכשיו, כשעל גבו הוא נושא רשימת כשלים שמציירת אותו כראש הממשלה רעיל?
נתניהו הצליח לשכנע עד כה את תומכיו שהוא היחיד שמסוגל לשמור על ביטחונה של המדינה. הבערה הסימולטנית בירושלים, בגדה, בעזה ובחברה הערבית, כשברקע איראן דוהרת קדימה, היא יום הכיפורים הפוליטי שלו. שלדת המגן שעטה עד כה, של שומר ישראל, נסדקה ומציפה על פני השטח את כל הנזקים האחרים שגרם למדינה.
גוש המרכז שמאל לא צריך לחשוש מבחירות נוספות, אלא דווקא לחתור אליהן. נתניהו הוא פוליטיקאי פגיע ללא שום מנופים של קמפיין שיהפכו אותו שוב לרלוונטי עבור רבים בציבור הישראלי.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
