נדיר להתעכב בפקק תנועה בכניסה לערד. נדיר עוד יותר להתעכב בפקק תנועה בכניסה לערד ולהניח אוטומטית שמדובר במחסום משטרתי שהוצב בגלל החשש מפני נקמת דם. אחרי הכל, מדובר בעיר קטנה ושקטה, מנומנמת אפילו, שמתהדרת בדו-קיום של ממש בין היהודים שחיים בה לבין הבדואים שעובדים בה – שוטרים ורופאים, מאבטחים ורוקחים, מהנדסים וסוחרים, מתנדבים במד"א ופקחים ברשות הטבע והגנים, וגם פועלים.
קצת כמו בחיפה, ובשונה מהמתרחש בירושלים בכל הקשור ליחסי יהודים-ערבים, מצב היחסים בין היהודים בערד לבין הבדואים בה הוא אמנם מורכב אבל נטול מתח. בדיוק בגלל זה עורר מותו של מחמד סלאם אל-אטרש, שנורה בידי תושב העיר אריה שיף, סערת רגשות.
לכולם כאן ברור ששיף ירה במי שהוא חשד שמנסה לגנוב את רכבו; שהוא לא ירה בבדואי. שומעים את זה בשיחות הסלון הווירטואליות, בקבוצות הפייסבוק של תושבי העיר. מכריו, בהם רבים המזוהים עם הצד השמאלי במפה הפוליטית, מדברים על אדם הגון וטוב לב ומביעים תמיכה מובהקת בשיף האדם. יש גם כאלה שקוראים לחזק את הנוכחות המשטרתית ברחובות העיר, ומצדיקים את המעשה.
החשש הוא שהאירוע הטרגי הזה יפגע במארג החיים הייחודי המתקיים בעיר, ושעל השותפות ויחסי השכנות הטובים יעיבו מעתה חשדנות ופחד, כעס ואיבה
ההשוואה לפרשת שי דרומי כמעט בלתי נמנעת. דרומי זוכה מהריגה לאחר שירה ב-2007 בחאלד אל-אטרש ובאיוב אל-הוואשלה שפרצו לחוות הבודדים שלו בנגב, והביא למותו של אל-אטרש ולפציעת אל-הוואשלה. העובדה שבעקבות המקרה תוקן החוק ונקבע כי אפשר להפעיל כוח לא מידתי נגד פורצים וגנבים לצורך הגנה על רכוש (התיקון המכונה "חוק דרומי") תורמת את תרומתה לרוחות הסוערות בערד.
אולם האמפתיה כלפי שיף לא באה על חשבון ההכרה בכך שהבדואים שחיים בסביבת העיר הם קורבנות של הזנחה פושעת ומתמשכת מצד הרשויות, או בכך ששיף מייצג רוב לבן פריבילגי, בעוד אל-אטרש שייך למגזר מוחלש, מתוסכל, מקופח. היא לא מתעלמת מדרכו העצובה של העולם, של הטבע האנושי, או מזה שהעניים הם אלה שגונבים מהעשירים ושבישראל 2020 הבדואים הם עדיין האנדרדוג. היא נשענת על התחושה החזקה ששיף לא התכוון להרוג, ששורש הבעיה בפסיביות של המשטרה, בהיעדר אכיפה, ובכך שעיריית ערד אמנם גובה היטל שמירה אבל אינה פועלת די לטובת הביטחון בעיר.
תחילתו של האירוע הטרגי, שהסתיים במותו של אל-אטרש, אומרים כאן, קשורה קשר הדוק למצבם של הבדואים – לעובדה שחלקם מגיעים לפשע בגלל נסיבות חיים קשות, נסיבות שהן הסללה לחיים של פשיעה מצד מי שנאלצים להתקיים בשולי החברה. החשש הוא שהאירוע הטרגי הזה יפגע במארג החיים הייחודי המתקיים בעיר, ושעל השותפות ויחסי השכנות הטובים יעיבו מעתה חשדנות ופחד, כעס ואיבה. אם יתממש התסריט המצער הזה, תהיה הטרגדיה בערד כפולה.
- שיר-לי גולן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
