(צילום: ירון ברנר)
מיכל אלמקייס (22), תושבת קיבוץ דורות שבמועצה האזורית שער הנגב בעוטף עזה, עברה במהלך מבצע "שומר החומות" להתגורר באוהל סמוך למקלט הציבורי ביישוב, מאחר שאין לה מרחב מוגן בבית. בראיון הבוקר (יום ד') לאולפן ynet היא הסבירה: "יש לנו 16 שניות למצוא מחסה ובזמן הזה לא מספיקים כלום. זה פשוט לסמוך על המזל. המרחב המוגן הכי קרוב לבית שלי נמצא במרחק דקה וזה לא עוזר בכלל".
- אז הקמת את האוהל בגן ליד המקלט?
"אני עם אחותי בבית, והחלטנו שאנחנו כבר לא יכולות לסבול את זה. זה מפחיד ממש. מה יקרה ב-16 השניות האלה? אני פשוט מתיישבת על הרצפה באמצע הבית ומקווה שלא ייפול עליי. וזו לא רק אני. יש בעיה בכלל בעוטף עזה. יש פה הרבה קיבוצים שנחשבים כאלה שלא מגיע להם לקבל ממ"ד מהמדינה. זה הקיבוץ הראשון בנגב, אנשים פה זקנים, ניצולי שואה, הורים לתינוקות - ואין להם ממ"דים".
- את גרה בקיבוץ 20 שנה. זו לא פעם ראשונה שאת חווה אותה.
"בכלל לא. בעבר בתקופות של אזעקות אימא שלי שלחה אותי לבית הספר כי יותר בטוח שם מאשר בבית. אני כאילו רגילה, אבל אנחנו אף פעם לא רגילים. כל פעם זה מתחיל מחדש. טופלתי שנה אצל פסיכולוגים בגלל חרדה. אין מה לעשות. אי אפשר להתרגל לזה באמת".
- את רק ישנה שם או שאת נמצאת שם 24/7? זה לא שבאור יום את בטוחה יותר.
"ברור, אבל צריך להמשיך. רוב הקיבוץ נסע מכאן. יש אנשים נורא נחמדים בארץ שאירחו את כל תושבי הדרום ובאמת תודה לכולם. מי שיכול היה – נסע. אבל יש אנשים עם עבודה שלא יכולים לנסוע".
"פתחנו את החנות. כמה אפשר לשבת בבית?"
שאול ויוהנה אברהם, שפתחו את החנות שלהם בתחנה המרכזית באשקלון אחרי עשרה ימים, סיפרו במשדר ynet על ההסלמה שנכפתה עליהם אחרי שנה קשה בתקופת הקורונה. "יש לי את החנות 20 שנה", אמר שאול. "נעבור את זה. מתחבאים פה, מתחבאים שם. אבל זהו, נמאס. אחרי הקורונה, פתאום השבוע הזה שהיינו סגורים זה כמו חודש".
- אם יש אזעקה, מה אתה עושה?
"אתה רואה את התחנה? פה אין ממ"דים, זה ישן. אתה עומד ומתפלל לאלוהים שלא ייפול עליך וזהו".
תושבי שדרות הבוקר
(צילום: אורי דוידוביץ, בראל אפרים. ירון ברנר)
- ומבחינה כלכלית, חושבים על זה בימים האלה?
"הכסף הוא לא מעניין, העניין פה הוא נפשי. אתה כבר לא יודע איך להתנהג. תסתכל, קיבלתי פה עכשיו סחורה בניילונים, ואתה לא יודע – לפתוח? לא לפתוח? האוטו עמוס בסחורה ואתה לא יודע מה לעשות. אתה אומר 'בסדר, נתחיל להתארגן, לא נמות'".
- פתחת כי התחושה שלך שהמבצע לקראת סיומו?
"לא. נמאס לשבת בבית. כמה אתה יכול? נסענו לים המלח, הפגנות בדרך של הבדואים. נסענו לתל אביב לנוח, אזעקות בתל אביב. אז אתה בא לעבוד. אתה אומר, לפחות לראות אנשים קצת".
במשדר התראיין גם אשר אוחיון, תושב שדרות, שהוסיף: "התחושה שלי, ברוך השם, היא שבסיבוב הזה הצבא נכנס בהם יותר חזק, וברוך השם, מרגישים יותר בטוחים. כל עוד הברזל חם - להכות אותם עד הסוף ולא להרפות. עד הסוף. שולחים קסאם? הורסים בית. מידה כנגד מידה.
"ב-21 השנים האחרונות ספגנו פה מלא קסאמים. להגיד לך שאני לא מפחד? אני אשקר לך. כולם פה מפחדים, שלא יגידו לך אחרת, במיוחד אני, שאני מוגבל ברגליים ובריצה לממ"דים. אנחנו נמשיך לרוץ, ונמשיך לחיות, רק שיהיה לזה סוף".
- זה היום העשירי של הלחימה ומדברים ביממה האחרונה על סיום המבצע. אתה מברך על זה?
"מצד אחד כן כי זה לחזור למציאות הקודמת ושנוכל לחיות. מצד אחד אני אומר שחבל. כל עוד אתם שם, תמשיכו בלי להרפות".
