אני זוכר היטב, אף שעברו קרוב ל-50 שנה מאז. זוכר איפה עמדנו, ומה בדיוק הם אמרו. זוכר היטב גם איך הרגשתי באותו הרגע, שבו, בגיל 14, בבוקר ירושלמי חורפי, השתנו חיי בבת אחת. סבא ואמא באו שניהם יחד אל בית הספר שלי באותו בוקר, קראו לי לצאת מן הכיתה, וסיפרו לי שאבא שלי מת.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
מבין כל בעלי החיים על פני כדור הארץ, האדם הוא זה שילדותו היא הארוכה ביותר. התקופה שבה תינוקות וילדים תלויים בהוריהם – או במי שלקחו על עצמם את תפקיד ההורים – נמשכת כמעט שני עשורים, ולעיתים אף יותר. המשימה של גידול ילדה או ילד אחד עד שיגיעו לבגרות ולעצמאות היא כל כך קשה וכל כך מורכבת, שדרושים בשבילה שני הורים – או כפר שלם.
זו ככל הנראה הסיבה לכך שבני האדם שייכים למועדון אקסקלוסיבי שבו שני ההורים מגדלים את הצאצאים שלהם יחד ובשיתוף פעולה. למועדון הזה משתייכים רק 3% מכל מיני היונקים, ואף לא אחד מקרובי המשפחה הקרובים ביותר שלנו – קופי האדם חסרי הזנב.
אל החלל הזה נכנסה עמותת "חמניות", שהקימה הדר קס כשהייתה בת 16, שנתיים אחרי שאיבדה את אביה והחליטה להפוך את האסון האישי שלה למנוף לעזרה לאחיותיה ואחיה לגורל
"אין דבר כזה, תינוק. יש רק תינוק ועוד מישהו", אמר רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט – וצדק. תלות הילד בהוריו היא לא רק פיזית אלא גם – ובעיקר – פסיכולוגית. מנגנונים רבי עוצמה גורמים לתינוקות להיקשר למבוגרים המטפלים בהם ולאהוב אותם יותר מכל. קשר האהבה ההדדי הזה הוא חיוני לחיים, וחיוני גם להתפתחות תקינה. כאשר קשר כזה נקרע טרם זמנו – עם מות אחד ההורים או שניהם – התוצאה היא שבר נפשי עמוק ותחושות כואבות וממושכות של בדידות, עצבות וחרדה.
בשנות ה-40 של המאה שעברה התפרסם מחקר השוואתי שערך הפסיכואנליטיקאי רנה שפיץ בקרב תינוקות שגדלו בשני מוסדות דומים. בשני המוסדות האלה ניתן לילדים טיפול רפואי וסיעודי מסור ומשביע רצון, אבל נמנע מהם להיקשר לדמות מטפלת אחת, וליצור איתה יחסים קרובים וממושכים. מוסד אחד היה בית יתומים, והשני היה מעון לתינוקות של אימהות יחידניות, שהיו אסירות בכלא לנשים ששכן בקרבת מקום.
שני המוסדות, כאמור, היו דומים, אבל היה הבדל חשוב אחד ביניהם: במעון לילדי הנשים הכלואות אפשרו לאימהות להתראות עם ילדיהן ולשחק איתם במשך חצי שעה בכל יום. בשאר 23.5 השעות ביממה, שגרת היום של התינוקות בשני המוסדות הייתה זהה.
אבל הפרט הזה עשה את כל ההבדל, והתוצאות שלו היו הרות אסון: הילדים במעון שליד הכלא התפתחו כילדים בריאים ורגילים. לעומתם, יותר משליש מן הילדים בבית היתומים מתו לפני גיל שנתיים, וכמעט כל אלה שנותרו בחיים סבלו מפיגור התפתחותי עמוק ומשלל בעיות נוספות. לסינדרום הנורא הזה, שנבע מהיעדר דמויות הוריות בראשית החיים, קרא ספיץ "הוספיטליזם".\
הכירו את עמותת "חמניות" ליתומים בישראל
זהו כמובן מקרה קיצון מזעזע, אבל ניתן ללמוד ממנו משהו חשוב על חיוניות הקשר עם הדמויות ההוריות. גם כאשר אובדן ההורה קורה בתוך משפחה נורמטיבית שממשיכה יחד, ההשלכות הן מרחיקות לכת: מחקרים רבים שנערכו ברחבי העולם לאורך שנים הביאו למסקנה ברורה וחד-משמעית: אובדן הורה אחד במהלך הילדות הוא גורם סיכון חזק לדיכאון ולבעיות נפשיות נוספות בבגרות. הסיכון הזה גבוה מאוד גם כאשר לא נוצרת מצוקה כלכלית בעקבות מות ההורה, וגם כאשר ההורה שנותר בחיים מתפקד היטב.
מדוע זה כך? חלק מן התשובה הוא שמוות של הורה אחד פוגע מאוד גם בהורה שנותר בחיים (ובדרך כלל זו האם), ומקשה עליה את משימת גידול הילדים, ובעצם את החיים עצמם. חלק אחר של התשובה קשור לתוצאות הפסיכולוגיות של אובדן הורה בגיל הילדות.
ההבנה שיתומים ואימותיהם נמצאים בסיכון מיוחד, ולכן וזקוקים להגנה מיוחדת, מלווה אותנו כבר אלפי שנים, ונביאי ישראל חזרו עליה שוב ושוב. כמעט 40 פעמים נזכרים יתומים בתנ"ך, וכבר בפעם הראשונה, בספר שמות (כב', כא', "כל אלמנה ויתום לא תענון"), הם מוזכרים בהקשר של אזהרה חמורה מפני ניצול לרעה של חולשתם.
לאור כל זאת אפשר היה לצפות שבמדינת ישראל יהיו תוכניות ממשלתיות ויוקמו גופים ציבוריים שתפקידם לדאוג ליתומות וליתומים – לא רק דאגה לרווחתם הפיזית, אלא גם לרווחתם הנפשית. אבל למרבה ההפתעה לא כך הוא, פרט לקבוצה אחת של יתומים – יתומי צה"ל, שמשרד הביטחון אכן דואג להם במסירות.
לכל השאר – יותר מ-30 אלף פעוטות, ילדים ומתבגרים ישראלים שאיבדו הורה, וכן להורה הנותר שלהם, אין היום כתובת רשמית אחת, ואין "מבוגר אחראי" שיממש מטעם המדינה את המחויבות החברתית האנושית כל כך, שאותה דרשו מאיתנו נביאי ישראל, ודורש מאיתנו גם הלב.
אל תוך החלל הזה נכנסה לפני כמה שנים עמותה מיוחדת במינה, "חמניות", ששמה לה למטרה להיות "המקום ליתומים בישראל" – לכל היתומים, ללא הבדלי לאום, דת ומין. הקימה את "חמניות", כשהייתה בת 16, הדר קס, נערה שאיבדה את אביה בתאונת דרכים שנתיים קודם לכן, והחליטה להפוך את האסון האישי שלה למנוף לעזרה ותמיכה לאחיותיה ואחיה לגורל בכל רחבי הארץ.
היום, כעבור שבע שנים קצרות, "חמניות" כבר עוזרת למאות יתומות ויתומים בישראל. העמותה עובדת עם 10 רשויות מקומיות, ובעזרת 250 מתנדבים מסייעת למאות יתומים ולמשפחותיהם להתמודד עם האובדן. יש היבטים רבים לעזרה הזאת, אבל החשוב שבהם קשור לחוויית הבדידות שאותה מכיר היטב כל מי שאיבד הורה, בכל גיל. העמותה מהווה קהילה ליתומים צעירים, ומתמודדת עם הבדידות שלהם בעזרת פרויקטים אישיים וקבוצתיים של חונכות, ועם פעילויות משותפות המותאמות לגיל הילדים.
בימים האלה של חילופי שלטון, כאשר שרים חדשים נכנסים לכל משרדי הממשלה ובוחנים מחדש את התפקוד ואת סדר העדיפויות שלהם, כדאי שנזכור גם את היתומות והיתומים של ישראל. הם ראויים להיות, במובן העמוק והטוב של המילים הללו, "הילדים של כולנו".
office@yovell.co.il
