סיכום השנה ברווחה
(צילום: שחר גולדשטיין)
16 נשים נרצחו בישראל על ידי בני זוגן בשנה החולפת, מכת מדינה. ניתן היה לחשוב שהמערכת תעשה כל שביכולתה כדי למנוע ולמגר את התופעה המחרידה הזו, אבל מסתמן שלא כך הדבר. מאות נשים בישראל חוות מדי יום אלימות, השפלות ואיומים, חלקן נמצאות בסכנת חיים ברורה, וכשהן מנסות לקבל סיוע הן נתקלות בקירות הבירוקרטיה ומופקרות לגורלן.
משבר הקורונה רק החמיר את התופעה, ובשנה החולפת יצאו אלפי אנשים לרחובות להפגין ולמחות על אוזלת היד של המערכת. הטענה היא ש"הרצח הבא כתוב על הקיר". היעדר מדיניות ענישה, הצעות חוק שנפלו בין ממשלות, תוכניות מניעה שמעולם לא יושמו והיעדר תקציב, מנעו כל התקדמות בנושא והביאו אותנו למציאות שבה כעשרים נשים נרצחות בממוצע בישראל מדי שנה.
השנה האחרונה בצל הקורונה שמה לנגד עינינו את מה שלא רצינו לראות – מערכת הרווחה שלנו מיובשת. המציאות הכלכלית והבריאותית הביאה איתה זינוק בכמות המשפחות שנזקקות לסיוע במזון, עלייה דרמטית במקרי האלימות במשפחה, קשישים מוזנחים, בני נוער נטולי משאבי למידה, וכולם מבקשים להישען על תשתיות רווחה רעועות שהתקשו לתת מענה גם בימי טרום הקורונה.
רק החודש נפתחו בלשכות הרווחה יותר מעשרת אלפים תיקים חדשים, בתי התמחוי בארץ מדווחים על עלייה של כ-300% בבקשות סיוע במזון, ועמותות שונות בארץ מדווחות על עלייה של עשרות אחוזים בבקשות התמיכה. התחזיות מפחידות, וברור שאם לא ישוחרר בהקדם תקציב ללשכות הרווחה ולמגזר השלישי, בעוד חודשים ספורים ידם תהיה קצרה מלהושיע.
המגפה העולמית גרמה לעלייה במספר המובטלים והביאה משפחות רבות ממעמד הביניים, שעד לפני חצי שנה היו בצד הנותן, למצוא את עצמן בצד הנזקק. השנה הזו מסתיימת כשלא מעט הורים לא יכולים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, קשישים בודדים נטולי יכולת כלכלית לקנות תרופות, ומשפחות שלמות לא מצליחות להביא אוכל הביתה.
גם את תוצאות הזנחת החינוך לגיל הרך, שנמצא באחריות משרד העבודה והרווחה, נאלצנו להמשיך לראות השנה. יותר משנה וחצי לאחר שסרטוני ההתעללות של כרמל מעודה פורסמו ומשפטה החל רק השבוע. המטפלת המתעללת ציפי דוד הורשעה אבל קיבלה בסך הכל שנה מאסר בפועל, ושני מקרים נוספים קשים של התעללות במוסדות לגיל הרך הצטרפו לרשימה.
והסחבת בטיפול בנושא נמשכת. תקנות חוק הפיקוח על הפעוטונים, שעבר בכנסת ב-2018, פורסמו רק ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים, ואם יאושרו נזכה לראות אותן בשטח רק במהלך שנת הלימודים הבאה לכל הפחות. גם חוק המצלמות שהיה אמור להיכנס לתוקף נשאר עדיין בגדר מילים על נייר.
הנחיות הריחוק החברתי של הקורונה, בדגש על האיסור להכניס הורים לגנים, לקחו מהם את הדרך היחידה שבה הם יכולים לפקח על אותן המסגרות שהמדינה כושלת בפיקוח עליהן. הורים רבים מרגישים חוסר אונים וחוששים לשלוח את ילדיהם למסגרות, אך מבינים שבמציאות הכלכלית הקיימת אין להם אלטרנטיבה.
אין ספק שזו הייתה שנה לא קלה בתחום הרווחה בארץ, אבל היא הכריחה אותנו להסתכל בעיניים לכל מה שלא עובד. לראות את הכישלונות ולהבין את משמעותם. להפנים שאין לאף אחד מאיתנו את הפריווילגיה להסית מבט ושאנחנו חייבים מערכת רווחה חזקה ומתפקדת.
