קצת יותר משבוע עבר מאז שהפרעות בערים המעורבות הגיעו לשיאן, והשאלה המרכזית שמלווה את הערים היא כיצד ממשיכים עכשיו לחיות ביחד. נפגשנו עם תושבים יהודים וערבים משלוש ערים שונות שהיו במוקד המהומות ושמענו על הפתרונות שלהם לחיים משותפים.
זאת לא הייתה משימה קלה. חלק לא הסכימו לדבר על חיים משותפים של יהודים וערבים יחד באותה השכונה, חלק סירבו להיפגש עם תושבים מקהילות מסוימות, אבל היו גם כאלה שנפגשו, דיברו וניסו למצוא יחד את הפתרון לחיים המשותפים.
תושבת יהודיה ותושב ערבי בלוד מדברים ומחפשים פתרון
(צילום: אבי חי )
"הזיכרון שלנו קצר, אבל זה לא אומר שלא צריך לטפל פה"
מרכז הפרעות בשבועות האחרונים היה ללא ספק בלוד. ערבי שהשתתף במהומות נורה למוות על ידי תושבים יהודים שטענו להגנה עצמית, תושב יהודי נהרג בלינץ' אכזרי, ואל העיר נהרו יהודים וערבים מכל רחבי הארץ כדי לתמוך כל אחד בחבריו. המתח מורגש גם בימים אלה, בקבוק תבערה יודה בלילה שבין חמישי לשישי לעבר בית בשכונה של חסידי חב"ד בעיר.
מכוניות שהוצתו בפרעות בלוד
את המתח בעיר היה אפשר להרגיש כבר לפני מספר חודשים. ראש העיר יאיר רביבו אפילו דרש להכניס כוחות שיטור כבדים לעיר. בשבועיים האחרונים המצב הגיע לשיא. עשרות בני אדם נפצעו, רכבים רבים של יהודים הוצתו ובתים של משפחות שביקשו שקט ועזבו לזמן קצר – נבזזו. החלפת דגל ישראל בדגל אש"ף באחד הצמתים היה רק דוגמה אחת לחוסר המשילות בעיר, שסייע להגברת המהומות.
כשג'ומה אזברגה, איש עסקים ופעיל חברתי מלוד, נפגש השבוע עם מירה מרציאנו, פעילה חברתית שעמדה במשך 14 שנים בראש צוות הצופים המקומי, היה להם קשה לדבר. בכל רגע נשמעו קריאות מערבים או יהודים שהיו בסביבה ורצו להעיר על הדברים.
בכלל, לא היה קל למצוא השבוע תושבים יהודים וערבים מהעיר שמוכנים להיפגש ולדבר יחד על עתיד משותף. חלק שמו תנאים לגבי זהות נציג הצד השני, וחלק סירבו בכלל להידברות.
"כבר כמה חודשים שהיה מתח באוויר, אבל אף אחד לא ציפה שזה מה שיקרה", שחזרה מרציאנו. "לא האמנו שהשכנים הערבים שלנו, שחיינו איתם בדו קיום ובחברות, ופתאום הכול יתהפך. תיארנו לעצמנו שיקרה פה אסון בגלל הנשקים הבלתי חוקיים, אולי מכדור טועה, אבל לא האמנו שזה יהפוך למשהו לאומני. זו תחושת אכזבה וכאב".
אזברגה מנגד מסכים עם החששות מהנשק הלא חוקי, אך לטענתו לא מדובר באירוע לאומני, אלא בקול זעקה. "אם מוסא חסון לא היה נהרג לא היו מהומות. מעולם לא היו חיכוכים בין הערבים ליהודים בעיר. הפשיעה והירי הלא חוקי נגעו במגזר הלא-יהודי והצעקות של התושבים החמירו את המצב. המגזר סובל, זו התפרצות זעם מהסבל של התושבים, זה רחוק מלאומנות".
מרציאנו מקשיבה בשקט לדבריו, ומיד מנסה לתקן. "אבל זה לא שהרגו אותו (את חסון – ר"ר), אלא הוא ואחרים הגיעו לשכונה בחבורה ענקית של צעירים ערבים, נכנסו לגינות, והם (היורים – ר"ר) היו חייבים להגן על עצמם. אני לא מצדיקה את הירי, אבל זה מה שהיה".
"גם אליי נכנסו הביתה", ענה אזברגה. "הייתי עם נשק אבל לא יריתי. למה אצלכם מישהו ירה?". מרציאנו לא חוזרת בה מטענתה, ומסבירה שייתכן כי התושבים הרגישו מאוימים, "עכשיו שבית המשפט יחליט אם היה עליו איום".
כששואלים אותם איך ממשיכים הלאה אחרי הפרעות האלימות והמתיחות הגדולה, התשובה של שניהם ברורה – לפתור את הבעיות של המגזר הערבי, ובראשן האלימות והנשק הלא חוקי.
"הראשון שסבל מהאלימות במגזר זה אח שלי, שנורה מתוך הסתה", אמר אזברגה, שאחיו חבר המועצה נורה לפני מספר שנים בעקבות ויכוח פוליטי. "אני מסכים שצריך להילחם ללא רחמנות בפשיעה הערבית, אבל זה חייב להיות גדול יותר מהעירייה. הממשלה חייבת להתערב ולפתור את בעיית התשתיות והדיור במגזר. צריך לצבוע את הבעיות של המגזר, וצריך פתרון לדיור ולחינוך, כי לאן ילכו?".
גם מרציאנו סבורה שהטיפול בבעיות האלה צריך להיות בזווית מדינתית. "צריך טיפול מעמיק, וזה לא בידיים של הרשויות המקומיות. מדינה שמגיעה לאיראן לא יכולה להוציא את הנשק? יש שטוענים שבמגזר יש קולות של גזענות, אבל דחוף להחזיר את המשילות. אחר כך, בזכות אנשים כמונו נמצא איך לעשות את זה".
"יש פה אוכלוסייה ערבית שרוצה לחיות בשקט, ואני מאמינה שזה אפשרי", סיכמה מרציאנו. "הזיכרון של כולנו קצר מאוד ועם קצב האירועים שקורים פה נשכח ממה שקרה, אבל זה לא אומר שלא צריך לטפל פה".
"אנשים הותקפו סתם, הכול קרס פה"
הרוחות בקרב ערביי יפו התלהטו עוד לפני המבצע הצבאי בדרום והפרעות בלוד ובעכו. לילה אחרי לילה, במשך יותר משבועיים, היו מהומות בעיר, ילד ערבי בן 12 נפצע קשה מבקבוק תבערה שהשליכו תושבים ערבים לעבר בית בשכונת עג'מי, חייל ותושב יהודי עברו לינץ' בידי פורעים ערבים, פחי אשפה הוצתו, חנויות ועסקים נפגעו ואבנים הושלכו לעבר הולכי רגל ושוטרים.
פחים בוערים וכבישים חסומים ביפו בשבועות האחרונים
(צילום: ירון שרון )
אלפונסו חסון, שמשפחתו חיה ביפו מאז שנות ה-50, טוען שהמהומות הפעם חצו את הגבול. "המחאות תמיד היו נגד הממסד והמשטרה, נגד העירייה על הדיור והשינויים ביפו. הם היו מפגינים אבל לא תוקפים אזרחים תמימים, לא היה דבר כזה מעולם. בבית הקפה מולי שברו את הזכוכיות, גם שרפו ושברו הרבה רכבים, זה גרם לקרע עמוק בין התושבים".
לדבריו, במחאות הקודמות התושבים היהודים בעיר תמכו בשכניהם הערבים. "כל עוד אמרו 'לקחו לנו, פינו אותנו' תמכנו בהם, אבל למה עלינו? למה חייל צריך לפחד ללכת עם מדים ביפו? מה, אנחנו האויבים שלהם עכשיו? אני מבין שהם מזדהים עם העם שלהם, אבל זה לא צריך להגיע למקום כזה".
הזהות של ערביי יפו היא זו שעומדת במרכז המהומות, גם לפי הפעילה החברתית ליסה חנניה, שהסבירה כי תמיד היה קרע פוליטי בעיר בין התושבים הערבים ליהודים. "העם שלנו תחת כיבוש וימשיך להיות כל עוד הסכסוך יימשך. אבל ברמה הבינאישית, כשאני בוחרת מי יהיו החברים שלי, אני לא מסתכלת אם הם יהודים או ערבים, אלא אם האדם טוב או לא".
לטענתה הפרעות ביפו פרצו בעקבות רצף אירועים שהוביל לזעם בקרב בני הנוער בעיר, זאת לצד דחיקת הזהות הפלסטינית. "הרבה יהודים התרגלו שהערבים נותנים להם שירות, ושם הם אוהבים אותם. אבל כשהפלסטינים מגדירים עצמם כפלסטינים קופץ ליהודים הפיוז. זו הזכות של כל אדם להגדיר את עצמו, וזה לא עניינו של אף אחד".
גם עכשיו, כשיחסית נרגע ביפו, המתיחות ברחובות העיר עדיין מורגשת. "אנחנו חיים יחד ועובדים יחד, אבל נוצר מצב לא נעים", אמר חסון. "נפגע הדו-קיום, זו צלקת שתישאר. אנשים הותקפו סתם, רכבים הושחתו, הכל קרס פה. אתם בסדר בראש? פה ביפו זה קורה?".
עם המתיחות נשארה גם הנוכחות המשטרתית הגבוהה. "זה כמו משטר צבאי, תושבים שבכלל לא קשורים לפרעות ולשום דבר מקבלים דוחות על ימין ועל שמאל", טענה חנניה. "יש תושבים יהודים שרוצים את המשטרה ביפו, אבל זה מחמם את השטח לדבר הבא ולקרע עמוק יותר, כי החברה הערבית כאילו מתמודדת עם המערכה הזו לבד. יש תמיכה מחלק מהיהודים, אבל זה לא מספיק".
לצד הקושי והכאב, גם היהודים וגם הערבים מייחלים להצלחה של החיים המשותפים ביפו. "יש רגעים שאתה חסר תקווה, אבל חייבים לקום בבוקר ולחפש את התקווה הזו, כי אחרת אין טעם להמשיך לחיות פה", אמרה חנניה. "אנחנו רוצים שיהיה יותר טוב, שנלמד לחיות ביחד, ולא אחד על חשבון השני אלא בשוויון".
"יש לי הרבה חברים ערבים, וברור לי שמי שעשה את זה אלה הצעירים שלא מקשיבים לאף אחד", סיכם חסון. "אנחנו חייבים לחיות ביחד וצריכים לחיות אחד עם השני, ולא אחד נגד השני".
"ראית פעם יהודי שבא לטייל במזרח ירושלים?"
בחזרה אל ירושלים, העיר שבה ניצתו הניצוצות הראשונים שהבעירו את המדינה. בשכונות רבות בעיר מתגוררים זה לצד זה יהודים וערבים, ולא מעט שכונות יהודיות נמצאות בסמוך לשכונות ערביות במזרח ירושלים, מה שמוביל לא פעם למתיחות ולפעמים גם לאירועים אלימים.
"אצלנו בגבעה הצרפתית זה מורכב מאוד, כמו בכל ירושלים", סיפר שמעון קורנמן, פעיל בשכונה. "בתוך השכונה גרים גם ערבים, שהולכים איתנו לגנים ולבתי הספר. הם אפילו חגגו את יום העצמאות יותר מאשר התושבים החרדים בשכונה. רוב הערבים בשכונה באים מהצפון, הם עורכי דין, רופאים, סטודנטים לשעבר באוניברסיטה שהשתקעו. הם הרבה יותר דומים לנו, לחילונים בשכונה, מאשר לשכנים שלנו בעיסאוויה או שועפט. אלה שכונות קשות, עניות, עם מצוקה, מה שמביא לא מעט בעיות".
השבועות האחרונים היו לא פשוטים בגבעה הצרפתית, בעקבות האירועים בשער שכם ובשכונת שייח ג'ראח. "היה לא נעים בתקופה האחרונה, אפילו די מתוח. היה לילה אחד עם רימוני הלם, ומקרה אחר של אנשים שרצו ברחובות והרביצו לבחור חרדי – אבל אלה אנשים מעיסאוויה, לא מהשכונה שלנו".
"רוב הזמן יש כאן דו קיום, עם התושבים הערבים בשכונה אנחנו בכלל חיים בטוב", הוסיף. "עם הכפרים השכנים, דו הקיום הוא דו קיום שקט. אני סומך על השכנים שלי פה בשכונה, על החבר'ה מעיסאוויה פחות".
בצד השני של העיר העתיקה נמצאת שכונת סילוואן, שם המצב מורכב עוד יותר. התושבים הערבים מתלוננים שהעירייה מזניחה אותם וגם על התושבים היהודים שבאים לגור בתוך השכונה.
"אם רוצים שקט זה תלוי ביהודים, תלוי בהם אם המצב יחזור לקדמותו", אמר המוכתר של סילוואן, דאוד סיאם. "אנחנו לא יודעים מי האבא ומי האמא – מדינת ישראל? הרשות הפלסטינית? אנחנו תחת כיבוש ואף אחד לא רוצה אותנו, זו האמת. אבל אנחנו מנסים להשתלב בכל מקום בחברה, ורוצים שיהיו לנו תנאים כמו במערב העיר, שיהיה לי רבע ממה שמקבלים בשכונת ארנונה. יש פה הזנחה של עשרות שנים, לא עושים פה כלום".
הדרך למנוע את המראות של השבועות האחרונים, הסביר סיאם, עוברת דרך התקציבים והחינוך. "לילדים אין אופציה לעשות כלום. הילד הזה רוצה בסוף להרגיש שהוא קיים, אבל אין לו זכויות. מתנהגים אלינו כאילו אנחנו לא בני אדם".
לדבריו, הוא ביקש כמה פעמים תקציבים מהעירייה להקמת מתנ"ס בשכונה, אך נענה שאין מספיק כסף לכך. "הצעירים לא מקשיבים לאף אחד, לא להורים ולא למורים. כשסגרו את המדרגות בשער שכם הם הרגישו שסגרו להם מקום מפגש. מסגד אל-אקצא זה בשבילם המתנ"ס הכי גדול, שם הם יכולים להיפגש כי אין להם לאן לצאת".
סיאם רוצה לחיות בדו קיום עם היהודים, אך לדבריו זה לא תלוי בו, אלא "זה תלוי בשולט, תביא לי אינדיאני שיביא לי זכויות אני אגיד לו תודה רבה. כולם פה מפחדים. ראית פעם יהודי שבא לטייל במזרח העיר? יש בית קפה שאני יכול להזמין אותו? אין פה כלום".
"רק כשאנחנו יוצאים להפגנות פתאום אתם אומרים 'מה קרה לערבים?', רואים שיש שקט כמה זמן ואז שוכחים אותנו", סיכם. "בואו תראו מה קורה בשכונות. פה אסור לערבי להתפתח ולהתקדם. בסוף הכל תלוי בזה, צריך לשנות פה את הכל ולא לתת לגזענים לשחק".
