"איזנקוט הבין את הלקח של גנץ", הסביר משה (בוגי) יעלון בראיון לחדשות 12, "צריך לרכוש איזשהו ניסיון פוליטי". הנימה שלו, כרגיל בנושאים הללו, הייתה בוטחת וזחוחה (את הצרחות ואובדן העשתונות הוא שומר לשאלות על ראש הממשלה ובמיוחד על פרשת הצוללות). הוא הרי כבר 12 שנה בפוליטיקה והצליח, בזכות ה"ניסיון" הרב, להידחק משורות הליכוד עקב חישוב קואליציוני קר; להקים רשימה ששלושה מחבריה נטשו אותה ברגע המכריע; להתנשא על יאיר לפיד בשידור חי; להפתיע את "מס' 2" שלו בהודעה שהוא הסכים להיות מס' 2; והיד עוד נטויה. אם ככה נוהג מי שהתברך בניסיון פוליטי, אולי עדיף להישאר בטירונות.
ציטוט נפלא אחר של יעלון, מתוך ראיון שהעניק ל"ידיעות אחרונות", קבע שהוא "הבכיר" ולא "הבחיר" (הכוונה לבני גנץ). במקרה הזה, מי שהיה שר ביטחון ורמטכ"ל דווקא הפגין חיבור למציאות, אבל כנראה זה היה היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל. ואולי אפשר להבין איך אדם עם הרזומה של יעלון מתקשה להכיל את הפער בין מה שהוא רואה במראה לבין האופן שבו שאר העולם תופס אותו. ייתכן שגם עוד אחת מהפנטזיות הקודחות של הביצה הפוליטית, "אי-אמון קונסטרוקטיבי" (יותר שם של להקת רוק מאשר הצעה ריאליסטית) בראשותו, הובילה לסחרחורת קלה של חמצן.
כך או אחרת, המחזה הזה כבר מחייב אזהרת צפייה. יעלון, שמאז עזב את הליכוד לא עבר בשום סקר את אחוז החסימה לבדו, מתנהל כאילו הזמן מסוגל לזרום לאחור ולהשיב אותו למעמד של אלטרנטיבה ימנית בין בנימין נתניהו לנפתלי בנט. אם הייתה אי-פעם אפשרות כזאת, וגם זה לא בטוח, היא נעלמה ברגע שיעלון הסכים (והסקרים לא נתנו לו ברירה אחרת) להתחבר עם כחול לבן, ואחרי הגירושים להישאר במשמורת של יש עתיד. בגוש שאותו הוא מנסה להבקיע ולפצל הדברים האלה פשוט לא קורים.
יעלון הוכיח בשבוע האחרון שהחשיבות העצמית שלו עולה על ערכים אחרים. אפילו ההתנהלות התקשורתית שלו – מי יוצר קטטה פוליטית בתוכנית אחה"צ זניחה ביום שישי? – מעוררת תמיהות
אולם מעבר לחישובים האלקטורליים שלא מתכנסים הוכיח יעלון בשבוע האחרון שהחשיבות העצמית שלו עולה על ערכים אחרים. אפילו ההתנהלות התקשורתית שלו – מי יוצר קטטה פוליטית בתוכנית זניחה של אחר-הצהריים ביום שישי? – מעוררת תמיהות. מה חשב שיקרה אחרי שהכריז מול המצלמות באיזה כיס שלו איזנקוט נמצא? ואיך לפיד היה אמור להגיב למופע החתרנות הזה? רק לפני חצי שנה יו"ר יש עתיד התפייט שהוא "הרוויח" את יעלון בפוסט משתפך לכבוד יום הולדתו של האחרון. לאור הימים הללו, ספק אם בשנה הבאה לפיד יטרח אפילו לסמס "מזל טוב".
וכך, במקום שמחדלי הקורונה והכאוס הפוליטי ייתנו לו תנופה, מחנה רק-לא-ביבי (שזאת עמדה לגיטימית לאור ההתנהלות של נתניהו) נראה כמו גראונד זירו. הוואקום העצוב במרכזו מנסה לשאוב אליו בכל כוחו את איזנקוט, בתקווה שיתגלה כפחות שלומיאל מגנץ, פחות עב"מ מיאיר גולן ופחות מלא בעצמו ממשה (בוגי) נפויעלון, וזה עוד לפני שמטחנת הבוץ של נתניהו מתחילה לעבוד. איזנקוט לא זקוק לציונים בתחום הרקורד המבצעי, אבל משימה כזאת – ספק אם הייתה לו.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
