ניסיון הלינץ' ביפו, השבוע
לפני שנגיע לאלימות ביפו יורשה לי להזכיר שניים מהאינטלקטואלים הבולטים של העשורים האחרונים - נעם חומסקי וסלמן רושדי. חומסקי ידוע כמבקר חריף של המערב, של ארה"ב ושל ישראל. יום אחד מישהו יצטרך להתחשבן איתו על שנאת המערב וישראל, שאותה הוא טיפח בחריצות אין-קץ. רושדי, לעומת זאת, הוא מבקר חריף של הפונדמנטליזם הדתי בכלל, ושל האיסלאם הרדיקלי בפרט.
בעקבות הטבח במגזין הסאטירי "שארלי הבדו" הגיע הוויכוח בין השניים, בלי שכלל נפגשו, לבמות החשובות ביותר של השיח הציבורי. מצד אחד ניצב חומסקי, שכמובן גינה את הטבח. הוא תמיד מגנה, איך לא, ומיד אחרי הגינוי לטבח מופיע ה"אבל": "אבל גם ישראל, או ארה"ב, או נאט"ו, הורגים עיתונאים ו/או חפים מפשע, ואף אחד לא עושה מזה רעש".
הוא לא היה לבד. חברי בריגדות הפרוגרסיבים והאיסלאמיסטים גינו את הטבח, איך לא. ובדיוק כמו חומסקי הם הוסיפו את ה"אבל": "אבל ארה"ב מפציצה בסוריה", "אבל ישראל פוגעת בעזה", "אבל המערב מדכא את העולם השלישי". למעשה, ברמה זאת או אחרת, ה"אבל" לא בא להסביר את הטבח, הוא מגיע כדי להצדיק את הטבח.
רושדי האזין לתועמלנים הללו, מסבירי ומצדיקי הטרור, וכינה אותם "בריגדות האבל". מכל מדינות העולם ישראל היא זו שמכירה את הבריגדות הללו יותר מכל מדינה אחרת. זה לא משנה עד כמה יהיה הטרור מבעית ועד כמה תעמולת השנאה של חמאס, שכוללת קריאות להשמדת יהודים, תהיה בוטה. תמיד יקומו הפרוגרסיבים ויצדיקו את הג'יהאדיסטים. ותמיד זה יהיה עם גינוי קטן בתחילת הדברים, ו"אבל" מיד בהמשכם, שמוביל להפניית האצבע המאשימה לישראל עצמה.
זו חרפה שסמי אבו שחאדה יושב בכנסת. הוא אורב לכל הזדמנות כדי לשפוך שמן על המדורה. מהמופתי של פעם, המשך בערפאת ובעזמי בשארה - זו תמיד המנהיגות שמובילה את הפלסטינים מאסון לאסון
ביום ראשון הותקפו רב ישיבת "שירת משה" ביפו, אליהו מאלי, ומנכ"ל הישיבה משה שנדוביץ, על ידי שני צעירים ערבים. אף שהם לא בדיוק מצביעי חד"ש או מרצ, אנשי הישיבה, כבר 13 שנה, נמנעים מכל חיכוך פוליטי עם הסביבה. הישיבה לא פגעה במרקם החיים של ערביי יפו, לא ניסתה לגייר אותם, ובני הישיבה לא עסקו בהטרדות מיניות של צעירות המקום. יפו היא לא שייח' ג'ראח. וגם אם היא הייתה, אלימות היא לא התשובה.
ורק דבר אחד חזר על עצמו כאשר רואיינו "נציגי התושבים הערבים ביפו" - הם חזרו לנוסחת "בריגדות האבל". הם מגנים, ומיד מוסיפים את ה"אבל" שכל-כולו הסברים והצדקות.
לערביי יפו יש גם טענות שראויות להישמע. יש להם תלונות על ג'נטריפיקציה (מעבר של מבוססים לשכונות חלשות, והעלאת מחירי הדיור שגורמת לדחיקה של הוותיקים). מדובר בתהליכים שמתקיימים כמעט בכל עיר מערבית בעולם. אפשר להתווכח עליהם. יש גם תלונות על כך שהם מאבדים מעמד של "דייר מוגן". לא מדובר באפליה, אלא בהוראות חוק הגנת הדייר, שחלות על יהודים וערבים כאחד. בהחלט ייתכן שצריך למצוא הסדר שיקטין את הפגיעה, ועיריית תל אביב-יפו עושה מאמצים ניכרים כדי לסייע לתושבים, אבל שום דבר לא מצדיק אלימות.
רוב ערביי יפו הם ישרי דרך. גם הם, כמו רוב ערביי ישראל, ואפילו יותר, עוברים תהליך של ישראליזציה. וגם כשהתהליך הרצוי הזה יימשך - תמיד יישארו אחוזים, נקווה שבודדים, אשר מעדיפים שנאה ואלימות על דו-קיום והשתלבות.
ותמיד יש את המסיתים. בראשם ניצב עכשיו יו"ר בל"ד, ח"כ סמי אבו שחאדה, תושב יפו בעצמו. מיד לאחר מועד א' של בחירות 2019 השתתף אבו שחאדה בכנס בלונדון והשמיע דברי בלע מחליאים כמו "ישראל היא המדינה הגזענית ביותר" ו"הציונות היא פרויקט גזעני מכוער שמובל על ידי גזענים".
זו חרפה שאדם כזה יושב בכנסת. הוא אורב לכל הזדמנות כדי לשפוך שמן על המדורה. מהמופתי של פעם, המשך בערפאת ובעזמי בשארה - זו תמיד המנהיגות שמובילה את הפלסטינים מאסון לאסון. אם חלילה יצליח אבו שחאדה לייבא את האלימות מהשטחים ליפו - ערביי יפו יהפכו לקורבנות העיקריים. צריך לקוות שהפעם זה לא יקרה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
