לפני 15 שנה התחלנו, קבוצה של אקטיביסטים ירושלמים, לומר לכל מי שרק מוכן היה לשמוע, וגם למי שלא, ש"מה שקורה בירושלים יקרה בישראל כולה", ושאפשר לנסות לברוח, אבל האתגרים ירדפו אחרינו - ולכן חייבים לעסוק בשאלות הכלכליות והחברתיות של ירושלים, לאתגר בניית מרכז ישראלי חדש הכולל את החרדים והערבים, ולהתייחס אליה כמעבדה לפיתוח דגמים לישראל של העתיד.
ירושלים של אותם ימים הייתה חבולה מהאינתיפאדה השנייה, אך לא פחות מכך מ-15 שנים של שלטון מקומי שהיה שילוב רעיל למדי של ראש המסובך בפלילים, התלוי בקואליציה עם דומיננטיות חרדית וללא נציג לציבור החילוני, ובעיקר קואליציה שנקודת המבט שלה הייתה מגזרית גם כאשר המגזריות התנגשה עם "הטוב המשותף". התוצאה הייתה נטישה המונית של התושבים החזקים מהציבור הציוני, וקריסה כלכלית של העיר.
לא היה צריך להיות גאון בשביל להבין שאי-אפשר לברוח מהאתגר. מספיק היה להשוות את הנתונים הדמוגרפיים של ירושלים לנתוני כיתה א' של ישראל ולראות את הכיוון, ועדיין, היחס אלינו היה כאל דון קישוטים הנלחמים מלחמה אבודה ומיותרת. אז הקמנו, מלמטה, קואליציית שינוי מימינה ועד למרצ, הצבנו בראש סדר העדיפויות נושאים אזרחיים, פעלנו כדי לעודד ולסייע לכוחות מחוללי שינוי ונכונים לשיתופי פעולה מכל אחד מהמגזרים, ובעיקר התאמצנו מאוד לחדול מלראות בגיוון האנושי העמוק של ירושלים נטל ומכשלה - ולהתחיל לבדוק מה יש להרוויח מהגיוון הזה.
כן. ירושלים מסובכת. אבל זה נכון לישראל כולה. חיות בה קבוצות שמספרות סיפור שונה על העבר, וחולמות באופן שונה את העתיד. ויש בתוכה רבים המחזיקים חלום כמוס ש"הם" לא יהיו פה והעיר תהיה "שלנו"
הצלחנו לא מעט אבל לא הצלחנו מספיק - כי יש דברים שאי-אפשר לעשות בלי הממשלה. והממשלה המשיכה להתייחס אל ירושלים כמעט רק מפרספקטיבה מדינית-ביטחונית. בכל שנה עמד ראש הממשלה ונשבע את שבועות הנצח נצחים, ואת כל קלישאות הנחושת והאור, או דיבר על ריבונות והכרה בינלאומית. אלו כולן חשובות כמובן - אבל בלי דיור בר השגה, תעסוקה איכותית, העברת משרדי ממשלה, העברת חברות ממשלתיות לעיר, מדיניות ותכנון ביחס למזרח העיר, כלומר בלי כל מה שמשפיע באמת על החיים, על שגשוג העיר ועל הבחירה של ציבור ציוני ויצרני לחיות בעיר, העיר אולי תהיה "בידינו" באופן תיאורטי, אך רוב החברה הישראלית והעם היהודי יתקשו להרגיש קשורים אליה ושהיא באמת בירתם.
כן. ירושלים מסובכת. אבל זה נכון לישראל כולה. חיות בה קבוצות שמספרות סיפור שונה על העבר, וחולמות באופן שונה את העתיד. ויש בתוכה רבים, מכל המגזרים, המחזיקים חלום כמוס ש"הם" לא יהיו פה יותר. והעיר כולה תהיה "שלנו".
תהלה פרידמן כחול לבן חוק נורבגי צילום: קמפיין כחול לבן אבל אחרי כל השנים האלה, בירושלים יש גם, אולי יותר מכל מקום אחר, אוסף גדול של אנשים, מכל המגזרים, שאוהבים את העיר יותר ממה שהם שונאים אחד את השני. שלמדו שיש להם מה ללמוד זה מזה, שוויתרו על השאיפה לגרש את היתר ושהבינו שזה אתגר חיינו - ללמוד לחיות יחד. הם, אנחנו, צריכים את הסיוע של ממשלת ישראל. צריכים שממשלת ישראל באמת תעלה את ירושלים על ראש שמחתה. בדיור, תעסוקה וחינוך וגם - בסיוע לכוחות המחוללים שינוי בכל אחד ממגזרי העיר.
ירושלים היא קדימון. מה שקורה בה יקרה אחר כך בישראל כולה, ומה שעובד בה יעבוד בישראל כולה.
- תהלה פרידמן היא ח"כית לשעבר מטעם כחול לבן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
