נתוני המתים מקורונה בישראל ממשיכים להאמיר, ונכון להבוקר (שלישי) עומד המספר על 5,192 מתים מפרוץ המגפה. בני משפחותיהם של חמישה מתים מתוך האלפים מספרים עליהם, ומתארים את הרגעים האחרונים של מי שנדבקו בנגיף. ynet מביא את סיפורי האנשים שעומדים מאחורי המספרים.
קלרה וייס, 92, מושב מעונה
ביום השואה הבינלאומי הלכה לעולמה ממחלת הקורונה, ניצולת השואה קלרה וייס ממושב מעונה בגליל המערבי. "בזכותה אני מה שאני היום, מאז שהיינו ילדים קטנים, היא הייתה מדרבנת אותנו ללמוד. גם כשלא היה מה לאכול בבית, והיו תקופות כאלה, ללמוד אף פעם לא הפסקנו", אמר בנה, ד"ר מיקי וייס, מנהל מערך הטראומה במרכז הרפואי לגליל בנהריה.
קלרה נולדה ברומניה, בעיירה קטנה ליד העיר יאסי. כשהייתה בת 8 נשלחה עם אמה ואחותה למחנה פליטים ביאסי. אביה ואחיה נשלחו למחנות עבודה ושרדו, והמשפחה התאחדה אחרי המלחמה. ב-1959 עלתה לארץ, עם בעלה ומיקי בנה הבכור, והמשפחה נשלחה לגור במושב. "המקום היה ללא כבישים ושבילים, רק בוץ. הם עלו ללא רקע מוקדם בחקלאות, וגם לא ידעו להיכן נשלחו", סיפר הבן. "השכנים היו יוצאי מרוקו אז היה קושי גם בשפה, אבל הם תקשרו בתנועות ידיים ובסופו של דבר השכנים הם אלה שעזרו להם לעשות צעדים ראשונים בחקלאות".
המשפחה התקיימה בדוחק מחקלאות, והאב שהיה בעל ידיים טובות התפרנס גם מעבודות חשמל במושב ובהמשך קנה מכלית תערובת ועבד בחלוקה. האם טיפלה במשק החקלאי ובשני הילדים. "היא עסקה בחקלאות, עובדת אדמה, עובדת בלול ואוספת ביצים. הכל בידיים, לא היו פועלים, ותוך כדי היא גידלה גם אותנו. לא הייתה מטפלת", נזכר הבן.
לדברי ד"ר וייס, בראש מעייני האם היו הלימודים. השכלה גבוהה לא הייתה מקובלת במושבים, ורוב הנערים למדו בבתי ספר חקלאיים או מקצועיים. "הייתי הראשון שלמד בבית ספר עיוני, ואחר כך הלך ללמוד רפואה, וכך גם אחי. הכול בזכות הדחיפה שלה. בבית חקלאי לא תמיד יש כסף. אז לא תמיד יש אוכל, אבל תמיד היה ללימודים".
לדברי ד"ר וייס, מטופלת במרפאת השיניים של אחיו, גרמה להדבקה של אחיו ושל אמו. "טיפלנו בה בבית כמה ימים אבל המצב הלך והחמיר. בסופו של דבר היה צורך להנשים אותה בבית החולים, שם היא נפטרה". קלרה וייס הותירה אחריה שני בנים, 6 נכדים ושלוש נינות.
מיכאל קוט, בן 42 מבני ברק
קוט, בעל צרכים מיוחדים, היה חניך בארגון "אהל שרה" ודייר במסגרות הדיור והתעסוקה של הארגון. מטפליו וחבריו לדירה סיפרו על בחור מיוחד שכבר מגיל צעיר היה "נשמה גבוהה, קרא פרקי תהלים כל הזמן, היה מרבה לנסוע לקברי צדיקים, שר ומשמח את כולם", וכי לא פעם כשהיו מגיעים אליו ראו אותו עם סידור או חומש.
הוא אושפז בשל מחלות רקע מהן סבל, ונדבק בקורונה כחודש לפני שמצבו הידרדר והוא הלך לעולמו. "טוב ליבו, אחריותו לחבריו ואהבת הבריות שהייתה במיכאל סמל לכולנו", ספד לו ראש הארגון הרב אברהם ישראל גינזבורג. "תפילותיו ובקשותיו בוודאי שהגנו עלינו ועל עם ישראל וכעת יהיו חסרים עד מאוד".
יוסף יוסף, בן 91 מבת ים
יוסף יוסף, ניצול שואה בן 91 מבת ים, הותיר אחריו אלמנה וחברים רבים מבית הכנסת אותו ייסד לזכר קורבנות השואה בעיר.
"נולדתי למשפחה של שבעה אחים במולדובה", כתב יוסף בעבר על ילדותו במלחמת העולם השנייה. "לאבי לא היה מה לתת לנו לאכול והיה עצב מאוד גדול בבית. אבא שלי לווה לחם מהאופה כדי לתת לנו משהו לאכול, הוא העיר אותנו באמצע הלילה ונתן לכל אחד חתיכת לחם בפה וזה מה שהציל את חיינו. באותו ערב נשבעתי שאעשה הכול כדי לא לסבול שוב מחרפת רעב".
יוסף ברח עם משפחתו לברית המועצות כשהיה בן 12, כשהוא נאלץ לאכול מפחים ולעתים לישון בתעלות בצדי הדרך. "בשנת 1947 אחרי המלחמה, הבריחו את כל הצעירים לקפריסין, שם ריססו אותנו בחומרי חיטוי ואחרי כמה חודשים הגענו לארץ. מיד אחרי התחלתי לעבוד", כתב. בשנות ה-50 הגיע יוסף לבת ים והקים עם חבריו בית כנסת בצריף ישן, למען שורדי השואה. בבית הכנסת, "נצח ישראל", סיפרו שיוסף היה המתפלל האחרון מדור המייסדים שהיה פעיל במקום, לצד פעילותו בקרב בני נוער לזכר קורבנות השואה.
דב שטרן, בן 86 ממושב שורש
דב שטרן הלך לעולמו בחודש שעבר בבית החולים שערי צדק בירושלים כשהוא מותיר אחריו את אשתו רותי, שלושה בנים ותשעה נכדים. הוא נולד בטרנסילבניה שברומניה בשנת 1935.
כילד נכלא עם הוריו במחנה מאולתר, ואביו הצליח להבריח אותם מחוצה לו. הם נמלטו ביערות עד שהגיעו לשטח בשליטת הצבא האדום וכך ניצלו חייהם. ב-1951 עלה עם משפחתו למעברה בפרדס חנה. דב עבד בבניין ולאחר מכן התגייס לצבא לחיל הקשר ושימש כרס"ר במשך 25 שנה בתפקיד מודיעין וקשר. דב ומשפחתו התגוררו בקרית יובל רוב חייו בארץ.
לפני כשבע שנים עבר להתגורר בדיור מוגן במושב שורש. כשהתחילה הקורונה דב חשש מאוד לבריאותו, ומלבד לטיפולי דיאליזה אותם עבר בבית החולים שערי צדק נמנע מלהיפגש עם קרובים או להשתתף בפעילות חברתית בדיור המוגן. לרוע המזל דב החל לסבול מחום וקשיי נשימה בתחילת ינואר, וכשבוע לאחר קבלת החיסון הראשון התגלה כחולה מאומת בבדיקה.
לאחר מספר ימים, כשהחום עלה וקשיי הנשימה גברו, אושפז דב לאחר אחד מטיפולי הדיאליזה במחלקת קורונה בשערי צדק. אחרי חמישה ימים באשפוז אמר לבנו יואב – "אני מפה לא יוצא". הבן מספר שאמר לו – "'אבא, אתה תגמור את הקורונה' אך הוא השיב - 'היא תגמור אותי'. אבא הכתיב לי מסר פרידה לאמא, שלא יכלה לבוא בשל הסיכון, נפרד ממני אמר לי שהוא אוהב אותי, וביקש שאלך. שלושה ימים אחרי יום הולדתו ה-86, קרסו מערכות גופו", סיפר הבן.
יואב הוסיף וסיפר כי "אבא אהב להצחיק ולספר בדיחות. הוא היה דמות חברתית ואהוב על הסובבים אותו. אבא היה צנוע מאוד ואהב ללמוד שפות, ונשא על גבו את מוראות השואה. הוא לא אהב סיכונים הוא תמיד הסתובב עם עט בכיס ופנס בתיק והיה מוכן לכל מצב".
"הוא כ"כ פחד מהקורונה שהוא לא הסכים להיפגש עם אף אחד שלא לצורך וחשש להיפגש גם איתנו, הילדים והנכדים. בסוף למרות הזהירות הרבה שלו הוא נדבק וזה היה ממש גזר דין מוות עבורו. כמי שביקר במחלקות הקורונה וראה מה שהולך שם: זו מגיפה מסוכנת ואנחנו כולנו יחד מול זה. אנחנו צריכים להיות ערבים זה לזה, חייבים לנשום עמוק ולהתאפק. צריך לוותר על פעילות חברתית עכשיו כדי שנוכל להיפטר מהמגיפה הזו כמה שיותר מהר. עבור החלשים שבינינו זה גזר דין מוות. וכל אחד אחראי לשמור על הנהלים בלי קשר לשאלה אם השכן או החבר שומר".
רונית דהן, בת 50 מירושלים
לפני כמה חודשים חגגה רונית 50. "היא רצתה לציין את האירוע בגדול", מספרת אחותה מיכל. אף אחד לא דמיין שזו מסיבת הפרידה. רונית נולדה עם תסמונת דאון, אך למדה, עבדה והייתה עצמאית. "היא הייתה מהממת, המסמר של המשפחה, שמחה חייכנית", מוסיפה האחות. חלק משמעותי מחייה היה מרכז שלוה לאנשים עם מוגבלויות, בו הייתה חניכה ותיקה.
"שלוה ליוו אותה מהילדות, גם בשנה האחרונה כשרונית לא יצאה מהבית, המתנדבות של שלוה הגיעו אליה", מספרת מיכל. "כל מי שהגיע לבקר בשלוה נפגש איתה - נשיאים ואנשים חשובים". רונית הלכה לעולמה חודש אחרי שאביה נפטר לאחר שנדבק אף הוא בקורונה. האם מזל מתקשה לעכל: "רונית הייתה אחת יחידה מיוחדת. אהבתי אותה אהבת נפש" היא אומרת "לאורך השנים לא שמתי אותה בשום מקום שהציעו לי, רק איתנו בבית. בשבילה הייתי כל העולם".
"רונית הייתה חלק משלוה כמעט מיום היווסדה והיוותה אבוקה של אור", מסרו בארגון. "יהיה לנו קשה בלי הנוכחות המיוחדת שלך, החיוך התמידי והמילים היפות שתמיד ידעת לפזר".
