בנו של יהודה רובין קורא קדיש על אביו
(באדיבות המשפחה)
האסון במירון השאיר את נחמי רובין אלמנה צעירה שתגדל מעכשיו לבדה את שלושת הילדים הקטנים שלה ושל יהודה רובין ז"ל, שנספה בליל שישי בהילולת ל"ג בעומר. אחד מהם הוא יונתן הקטן, בן 4 בלבד, שהיה זה שקרא קדיש על אביו בלווייתו למנוחת עולמים.
"אני לא מצליחה להרגיש כרגע שום דבר כי זה גדול עליי בינתיים", אמרה האם בשיחה עם ynet. "אני זוכרת את הרגע הזה שנכנסו לבית שלי לבשר לי שיהודה איננו ואני לא ממש מעכלת. אני אומרת לעצמי 'הילדים שלי יתומים כאילו?'".
בפעם האחרונה דיברה רובין עם בעלה שעות ספורות לפני האסון: "זה היה ב-18:30, כשהוא היה באוטובוס בדרך למירון. אמרתי לו שיפעל לישועות והוא אמר 'כן, בטח'. אני מפרשת את זה שהוא הלך לפעול למען כל עם ישראל, אבל כנראה הלך רחוק מידי.
"יהודה היה תמיד איש חזק פיזית. זה לא בן אדם שמישהו ידחוף אותו והוא לא יחזיק. הוא הלך בגפו לרקוד בשמחה של ל"ג בעומר. הוא תמיד היה שמח ביום הזה. הוא אמר לי 'רבי שמעון, את יודעת מה זה? אוכלים, שותים ושמחים, זה יום של שמחה, תשמחי'. מישהו שראה אותו דקות ספורות לפני האסון אמר לי שהוא רקד איתו והיה שמח ומרוגש".
על השעות שאחרי האסון סיפרה: "זה שהוא לא ענה לי לטלפון הריח לי לא טוב כי הוא היה אחראי ומסור. תמיד היה חשוב לו שאני לא אדאג. התחלתי לחשוב שמשהו לא טוב קרה. המוח שלי לא נח, הלכתי בבית ממקום למקום אבל המשכתי להכין אוכל לשבת. אלה היו שעות קשות. אמרתי לעצמי שיבוא כבר ויפוצץ את הדמיונות האלה, שייכנס כבר הביתה. לא נרדמתי כל הלילה. כבר ותהיתי איך הוא יגיע, פצוע או לא.
"הייתה לי תקווה קטנה וכל המשפחה התגייסה. כל אחד חיפש אותו במקום אחר. זו הייתה המתנה מורטת עצבים. אחרי כמה שעות אימא שלי נכנסה הביתה ואמרה 'השם נתן, השם לקח', ואני רואה את האיש מהארגון שמגיע לבשר על מתים נכנס לבית שלי.
"בלוויה הייתי מרוכזת ביהודה. הסתכלתי עליו ולא שמתי לב למה שקורה מסביב. הילד שלי שאל אותי אחרי הלוויה 'למה אבא לא זז? ראיתי אותו בתוך טלית אבל למה הוא לא זז?'. אמרתי לילדים שלאבא יהיה גוף אחר והוא יהיה בקבר. אי אפשר להסביר. הבת שלי בכתה מאוד. אני לא מעכלת את זה. חיכיתי למפנה בחיים אבל לא חשבתי שזה יגיע בצורה כזו.
"יהודה אהב שלום ואהב את כולם. הוא אמר שצריך לכבד כל אחד. הוא לא היה נכנס להגדרות אלא פתוח מאוד בראש ומקבל את כולם. הוא היה לי איש של ביטחון נצחי. הוא היה מאוד יציב ושמח ומאוד חי. הכרנו בשידוך ונפגשנו ארבע פעמים והתחתנו. לי זה היה ברור מיד ונראה לי שגם לו. היו לנו תוכניות וחלומות לעתיד ורצינו להקים משפחה גדולה עם עוד ילדים".
הלוויתו של דניאל (דוני) מוריס
בני המשפחה מספרים כי הזוג רובין צבר חובות, ולכן החלו באיסוף תרומות למשפחה. "יהודה היה מחנך בישיבה אבל הוא הותיר אחריו חובות", סיפר גיסו יהודה אייזנשטיין. "הקמנו קרן שתגיע ישירות לחשבון הבנק של האלמנה".
"דוני, לימדת אותי יותר משתדע"
מירלנה מוריס, אמו של דניאל (דוני) מוריס, תושב ניו ג'רזי שלמד בישראל לפני שנספה באסון, אמרה: "אנחנו מודים לכל מי שהפך את היום הזה לאפשרי. ככל הנראה אשכח כמה אנשים, אז לא אזכיר שמות ספציפיים, אבל מהרגע שבו נודע ביום חמישי שדני נעדר, רבים היו לעזרתנו ככל האפשר. משפחה וחברים, מרחוק וקרוב, רבני הישיבה, רבני הקהילה, ואנשים שלא היה לנו שמץ שחיפשו אחריו במשך שעות בלילה עם אהבה אמיתית.
"הכמות העצומה של קבוצות התהילים, שיחות החילוץ שהתרחשו ואפילו הלוגיסטיקה שאפשרה לנו להגיע כאן, העובדה ששעלבים התעקשו שהלוויה והשבעה יתקיימו כאן, היא עדות לייחודיותם של שעלבים ושל דני".
היא המשיכה: "דוני, ב-72 השעות האחרונות שמעתי סיפורים רבים מספור עלייך מאנשים שאני מכירה ואפילו כאלה שאני לא, שהראו איך נגעת בחיים כה רבים בחביבותך וליבך הגדול. בעוד שזהו כאב גדול עבור אם לנשוא, אני באמת לא לבד. כל הקהילה שלנו, הרבנים והרבניות שלנו, קהילות אחרות, כל המשפחה שלך, החברים והישיבה שלך, גם הם אבלים את אובדנך.
"לשיחות שניהלנו בשישי ב-8:30 בבוקר חיכיתי כל השבוע. זו הייתה בשבילי נקודת השיא של היום. אהבתי לשמוע על מה שלמדת ועשית בישיבה. תמיד נשמעת כל כך מאושר. אפילו כשחלית בקורונה לא התלוננת. למעשה, מעולם לא התלוננת או ביקשת הרבה. היה קל לספק אותך. לימדת אותי הרבה יותר משתדע. אני אדם טוב ביותר בזכותך. למרות שסימסנו זו לזה לעיתים קרובות, אני מתחרטת שלא שוחחתי איתך עוד. אני מבטיחה שלא יעבור יום אחד שלא אחשוב עליך".
חגית שרים (50), אשתו של תמיר שרים שנפצע קשה והיה מורדם ומונשם, סיפרה: "שמעתי על האירוע ב-8:00 בבוקר. הבת שלי חיפשה אותו כל הלילה עד שמצאה אותו בבית החולים. ישר רצתי לפה והתפללתי.
"מצד אחד אני שמחה ומצד שני אני כואבת את כל האנשים שלא יצאו מזה. זו שמחה מהולה בעצב. יש לנו שבעה ילדים והם עוזרים לי. עברנו כבר דברים בחיינו המשותפים - הוא חטף פעם כדור ברגל בפיגוע בגוש קטיף, ששם גרנו לפני עשרים שנה. אני בטוחה שהוא ייצא מזה ואנחנו נצא מחוזקים".
