פעיל ימין מתיז גז פלפל על סועדים בשייח ג'ראח
במסעדת קלובס היוקרתית בשכונת שייח ג'ראח סעדו אנשים בשלווה. ברקע נשמעה מוזיקה נעימה ומדי פעם הפריעו הדי פיצוצים של רימוני הלם. הסועדים התעלמו והמשיכו בשיחותיהם המחויכות. מאתיים מטרים משם התכוננו בני המשפחות הפלסטיניות, שנאבקות נגד פינוי מבתיהן, לארוחת איפטאר ששוברת את צום הרמדאן. הם סידרו שולחן ארוך בחוץ, הניחו כיסאות פלסטיק סביבו והניחו אוכל על השולחן. רגע לפני שהתיישבו, החלו צעקות בין פלסטינים לפעילי ימין שנמצאו באחד הבתים שכבר פונה לטובת משפחה יהודית.
חלפו לא יותר משתי שניות עד שאחד מהפעילים החל להתיז גז פלפל אל עבר הפלסטינים ומיד התפוצצה סעודת האיפטאר והפכה לקרב כיסאות, אבנים וכל הבא ליד. פעילי הימין נסוגו, כוחות המשטרה הגיעו והפרידו בין הנצים וכמה מהפלסטינים נעצרו. כזו היא שייח ג'ראח – שכונה שבה מתקיימים זה לצד זה החיים הטובים והאסקפיזם לצד עימותים אידיאולוגיים קשים ואלימים בין פלסטינים לגרעין הקשה של הימין.
כדי להבין את הסיפור המורכב הזה צריך לחזור לסוף המאה ה-19. ועד עדת הספרדים וגם ועד כנסת ישראל קנו את האדמה הזאת שבאותם ימים הייתה ריקה לחלוטין. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, שטח המריבה המדובר היה בריבונות ירדנית והממלכה ההאשמית החליטה לבנות באדמות הללו 28 בתים עבור פליטים פלסטינים. המחיר שהם נדרשו לשלם בתמורה לבית היה ויתור רשמי על תעודת הפליט ועל מעמדם כפליטים. על ההסכם חתמו אותן משפחות שעברו להתגורר במקום, ממשלת ירדן והאו"ם.
אחרי מלחמת ששת הימים סופחה שייח ג'ראח לישראל כחלק מאיחוד ירושלים. במקביל חוקקה הכנסת חוק הסדרי משפט ומנהל לפיו אם יש ליהודי קרקע שנוהלה על ידי הירדנים – אפשר לקבל אותה בחזרה מהאפוטרופוס הכללי של ישראל. ועד עדת הספרדים קיבל בחזרה את הבעלות על האדמה, אלא שעל הבתים שהירדנים בנו כבר גרו עשרות משפחות.
השנים חלפו וארגונים המזוהים עם הימין קנו את הזכויות על הקרקע מוועד עדת הספרדים והחלו לתבוע בבית משפט לקבל לידיהם את אותם בתים שנמצאים על השטח המדובר. חלק מהבתים אכן פונו לפני עשור אחרי פסיקת בית משפט וכעת מתנהל המאבק על ארבעה בתים נוספים. מאבק זה עומד במרכז המתיחות הנוכחית. אחרי שהתושבים הפלסטינים הפסידו במאבק המשפטי בבית משפט השלום ובמחוזי, הם הגישו בקשת ערעור לבית המשפט העליון.
השופטת דפנה ברק-ארז ערכה לצדדים דיון מקדמי ובו היא הציעה פשרה ולפיה היהודים יהיו הבעלים של הנכסים והפלסטינים יהיו דיירים מוגנים – דבר שיקשה על פינוי שלהם או שלחלופין יידרש פיצוי כספי גדול כדי לפנותם. אלא שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכם ולכן כעת נדרשת השופטת להחליט האם היא דוחה את בקשת הערעור – ואז הדיירים ייאלצו להתפנות מבתיהם באופן מיידי – או שהיא מאשרת אותה ואז ייקבע דיון בהרכב של שלושה שופטים והתהליך המשפטי יימשך. במקביל מתנהל תהליך משפטי על בתים נוספים בשכונה שנמצא בשלבים מוקדמים יותר.
שטח המריבה הוא רחוב ישר באורך 200 מטרים, במרכזו עובר כביש ובצדיו עומדים בתים בני קומה ושתי קומות. לא צריך אנשים כדי להבין מי גר היכן. הבתים שאליהם נכנסו יהודים מוארים בניאון בסמלי מגן דוד ובדגלי ישראל, בתיהם של הפלסטינים מוארים בניאון של חצי סהר וקישוטים חגיגיים לכבוד הרמדאן. אבל אין שום דבר חגיגי בימים אלו בשכונה הזאת, רק ריח נורא של בואש – הנוזל שהתיזה מכתזית משטרתית.
"ערבי מסריח, זבל!", צועק מהגג של הבית בבעלות יהודית בחור צעיר עם דגל ישראל ביד כשמהצד השני שרה חבורת צעירים פלסטינים שירים לאומיים בהפגנתיות. האווירה מתחממת שוב וכוחות יס"מ הרבים ממהרים להגיע ולדחוף את כל אחד מהצדדים לחצרות ביתם.
בפתח הבית היהודי על המדרכה הקים שלשום (חמישי) חבר הכנסת איתמר בן גביר "לשכה פרלמנטרית". הלשכה – אוהל הצללה ומתחתיו שולחן מתקפל ושני כיסאות כתר פלסטיק. מאחור – שלט ענק עם סמלי מדינת ישראל שעליו נכתב כי זוהי לשכתו, למען הסר ספק.
הפרות סדר בשכונת שייח ג'ראח, התושבים היהודים עם אקדחים שלופים
(צילום: ידידיה אפשטיין, א.כהן כיכר השבת)
על השולחן ישב בן גביר ולצידו מייסד ארגון להב"ה בנצי גופשטיין. קבלת קהל לא באמת הייתה שם, אלא הפגנת נוכחות. כל אחד מהם היה רכון לתוך הטלפון הנייד שלו ושוטרי יס"מ חצצו בינם לבין הפלסטינים. חלק מהמפגינים במקום הקניטו אותו וניסו להוציא אותו משיווי משקל. רוב הזמן בן גביר הצליח להתעלם ולשמור על איפוק. מדי פעם הם קמו והתעמתו מילולית עם הפלסטינים וחוזר חלילה.
"ב-48 הייתה נכבה ועכשיו אנחנו חווים נכבה שנייה", אומר סאלח דיאב. הוא יושב בחצר הבית שלו, מרחק של חמישה מטרים ממוקד ההתנגשויות ועדיין בחצר שקט, כאילו מדובר במעבר לעולם אחר. ביתו של דיאב גם נמצא בהליך משפטי של פינוי אבל הוא לא שייך לקבוצת הבתים שנמצאת כעת בשלב הסופי לקראת ההחלטה של בית המשפט העליון.
בימים האחרונים נראה שחמאס והג'יהאד האיסלאמי מנסים לרכוב על המתיחות של שייח ג'ראח כדי להבעיר את ירושלים. "שייח ג'ראח היא לא הסיבה למתיחות בירושלים", הוא טוען, "זה כמו שתיקח כוס וכל יום תמזוג בה קצת מים – בסוף המים יגלשו החוצה. הגענו למצב שאנחנו לא יכולים לסבול יותר. אנחנו רוצים לחיות".
דיאב בן 50. הוא נולד בבית שבו הוא גר ופוסק שבבית הזה הוא גם ימות. לפני שלושה ימים שבר את רגלו במהלך העימותים שהיו בשכונה. "הטיפשות של הממשלה שלכם היא שהיא משתמשת נגדנו רק בכוח", הוא אומר, "אלימות מביאה אלימות והפיצוץ שהיה בשער שכם עבר לשייח ג'ראח".
בינתיים יש מי שמציעים להעתיק את מתווה מסגד חסן בק בתל אביב לשייח ג'ראח. הראשון שהציע לעשות זאת היה מיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר. בשנות ה-70 קנה יזם פרטי את שטח המסגד שיושב על אחת מפיסות הנדל"ן הכי מבוקשות בתל אביב מידי ועד הווקף (שנטען כי היה מושחת באותם ימים). היזם ביקש להפוך את השטח למרכז מסחרי יוקרתי. הממשלה בראשות מנחם בגין הבינה את הנפיצות הטמונה בהפיכת המסגד למרכז בילוי ולפיכך הפקיע שר האוצר דאז יגאל הורביץ את המסגד מידיו של היזם ושילם לו בחזרה את הסכום המלא שקנה לו את הזכויות על המסגד. בן יאיר, אגב, גר בשייח ג'ראח בילדותו.
"אם יש אנשים חכמים אצלכם – הם יהיו חייבים לעצור את מה שקורה ואם לא, הם יגררו אתכם לתוך חור שחור", אומר דיאב, "מוחמד דף מאיים, הג'יהאד האיסלאמי מאיימים, הצעירים פה צועקים 'לאל-אקצא צועדים מיליוני שהידים' ויש עוד את יום שני בפתח". ביום שני יצוין יום ירושלים שאליו אמור להתנקז כל הלחץ והמתיחות של הימים האחרונים. בזמן שדיבאב מדבר, פלסטינים הציתו מכונית בבעלות יהודית שחנתה בשכונה. כמה יהודים תועדו באותו רגע עם אקדחים שלופים.
"השיא יהיה במה שאתם קוראים לו יום ירושלים", מתנבא אחמד, תושב העיר העתיקה שהגיע להפגין במקום. "המשטרה שלכם צריכה למנוע מהמתנחלים להגיע לירושלים בכל דרך – גם אם זה יהיה באמצעות הקמת סוללות חול ואבנים".
