"בדרגות שקיבלתי", אמר בני גנץ בראיון ל"ידיעות אחרונות" ביום שני, "יש חרב ועלה של זית. אני לא מניף את החרב לפני שאני משתמש בעלה הזית. אבל אם אני צריך לצאת לקרב – זה מה שאני אעשה". ועוד אמר שהוא לא נמצא בממשלה הזו כדי "לשרת את נתניהו". נתניהו, שעל פיו עומד בראש ממשלה לא מתפקדת, ועסוק בנושאים אחרים, חושב קודם כל על המשפט.
כדי לחזק את הדברים גם הוסיף, בלשון מובנת לכל, שהוא "למוד קרבות", ואם צריך "אז קדימה, אודרוב". ועל כך אי אפשר שלא לומר: אז יאללה, סבבה ואודרוב כי נראה שהגיע הזמן. כי בחירות חדשות הן אמנם לא הרע במיעוטו, הן אופציה רעה מאין-כמותה, אבל ממשלה לא מתפקדת זה כל כך גרוע שנראה כי אין ברירה, ואת רכבת ההרים הזו, שכבר מזמן יצאה מתפקוד, ומטיסה את כולנו בלופ לא נגמר לשום מקום, צריך לעצור.
זה לא נעים לראות גן סגור, חנויות סגורות, מדינה סגורה, אבל הכי לא נעים, וגם נורא, זה לראות ממשלה סגורה, גם אם דלתות הלשכות פתוחות לרווחה. רק לפני יומיים התפתל השר איציק שמולי בראיון אצל קרן נויבך כדי להסביר למה המשרד שבראשו הוא עומד לא מצליח להוציא לפועל החלטות שכבר מזמן התקבלו. להסביר איך הוא מנסה לנווט, "בלי אגו" כדבריו, כדי בכל זאת להניע את העסק התקוע ולקדם דברים שנמצאים תחת חסותו, אבל בו-זמנית גם במשרד המתחרה לקידום אזרחים, או משהו בשם דומה.
וכך כולנו כלואים בתוך מצב בלתי אפשרי, מסובכים עד מעל לאף בתוך מסכת של תירוצים והסברים, ומוצאים את עצמנו תלויים בגנץ: יישמר או יפרק ממשלה שהוא עצמו אומר שאינה מתפקדת
וכל זה בממשלה שגנץ היה אחראי ושותף מלא להקמתה, ממשלה שהיום הוא אחראי שותף מלא לשרידותה, שפורקה וחולקה ל-36 רסיסי משרדים כשכל שוונץ משרד כזה, שריד ופליט למה שהיה פעם גוף מתפקד פחות או יותר, נלחם להבטיח שהשום-כלום שקיבל ימשיך לנשום, גם אם זה מבטיח שיתוק מוחלט.
וכך כולנו כלואים בתוך מצב בלתי אפשרי, עם ממשלה שאי אפשר לבלוע אותה ואי אפשר להקיא אותה, מסובכים עד מעל לאף בתוך מסכת בלתי נגמרת של תירוצים והסברים, מצד אחד ומצד שני, מחד גיסא ומאידך גיסא, בעד ונגד, ומוצאים את עצמנו, כמו לפני חצי שנה, תלויים בגנץ: יישמר או יפרק ממשלה שהוא עצמו אומר שאינה מתפקדת.
אז נכון, הוא הגיע לשלב שבו לא רק שפת הגוף שלו אלא גם הדברים שהוא אומר מבהירים שמאס בסיטואציה שבה הוא נמצא. שהוא מעריך, וכנראה גם לא טועה, שלבלפור הוא לא יגיע ושכל עניין החילופי הזה, שנולד בחטא גדול - ימות בביזיון צורב.
והשאלה המתבקשת האם הוא גם מבין שההחלטה לדבוק בעלה הזית, ושלא להוציא את החרב מהנדן, מטאפורית כמובן, היא בעצם החלטה שלא לעשות דבר. להתלונן מהצד, לומר שלא בא לשרת את נתניהו, להמשיך לרטון ולבקר את ההתנהלות שאליה נחשף, לומר יאללה פאודה ואודרוב ולחכות שמשהו יקרה. משהו טוב שכבר מזמן הפסיק להאמין בו, שיציל אותו מהצורך לקבל החלטה, שהיא אכן קשה ומרה ולא פשוטה. החלטה שאולי תקבע ותמסגר בזיכרון הקולקטיבי את הקריירה קצרת הימים שלו בפוליטיקה הישראלית.
איך נגמר הסיפור עם האיש שרצה את משרד החינוך, מצא את עצמו בלשכה החילופית ועל הדרך גילה שהוא בכלל לא אוהב לקום בבוקר לבית הספר. איך ייגמר הסיפור ואיזה מסר הוא ישאיר לזה שיגיע אחריו, השותף הבא להקמת הקואליציה, שעל פי הסקרים לפחות האפשרות שבנימין נתניהו יעמוד בראשה לגמרי לא מופרכת.
איזה מסר, איזה לקח, אילו תובנות, מה מותר ומה אסור, ואיך אפשר היה לעשות את הדברים אחרת, ומתוך כך איך אפשר יהיה לעשות אותם אחרת.
ובעיקר, איך נזהרים כמו מאש מממשלה אמבית, המפצלת עצמה לדעת, תחת הכותרת פריטטיות, ואיך מוותרים על החילופיות שבהכרח משחיתה את המערכת, ומבטיחים לעם ישראל, גם בימים קשים אלו, הנהגה ראויה.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
