דונלד טראמפ אינו תאונה בהיסטוריה הפוליטית של אמריקה כפי שחושבים רבים בארה"ב ומחוצה לה. הוא אמנם אדם מעורר סלידה, מנהיג לא ראוי ונשיא כושל, אבל הוא היווה פה (באלפי ציוצי טוויטר) לעשרות מיליוני אמריקנים מתוסכלים וחולל תנועת מחאה המונית ואותנטית. ייתכן שטראמפ עצמו אפילו לא היה לגמרי מודע לכך, אבל הוא היה נשיא ומורד גם יחד. הקמפיין שלו והתנהלותו כנשיא גיבשו את ה"טראמפיזם" שהתריס נגד "השיטה" (המערכת הפוליטית) האמריקנית שהסתאבה, נגד "רוח התקופה" (במקור בגרמנית "צייטגייסט") הליברלית-טהרנית שמנשבת בצפון אמריקה, ונגד התקשורת בארה"ב, שהתוכן העיתונאי שלה מושפע במידה יתרה גם משיקולי רייטינג ומהנטייה הפוליטית של בכיריה.
הסיבה העיקרית להצלחת המרד שחולל טראמפ, ולכך שעשרות מיליונים הצביעו עבורו - בעיקר לבנים מהמעמד הסוציו-אקונומי הבינוני והנמוך - היא שאותם אנשים היו ועודם מתוסכלים מתפקודה של הדמוקרטיה האמריקנית. הם מרגישים שהדמוקרטיה המפוארת אינה מתעניינת בהם ואינה עובדת למענם, והם רותחים מזעם על כך שהיא משרתת בעיקר את הפוליטיקאים; אלה שמחלקים בנדיבות את כספי הציבור לקבוצות האינטרסים הכלכליות, הדתיות והאתניות התומכות בהם ובבחירתם מחדש.
באותה מידה, אולי אפילו יותר, נקעה נפשם של אמריקנים רבים מרוח התקופה שהביטוי הבולט המכעיס והמתסכל שלה היא האכיפה הפנאטית של התקינות הפוליטית בדיבור ובשאר צורות הביטוי. הכוונה המקורית הייתה טובה: למנוע פגיעה מילולית גסה ברגשות החלשים בחברה, אבל ברבות השנים הפכה התקינות הפוליטית למפלצת שיצרה שפה עקיפה ומונחים עמומים המקשים על הבנת הנאמר והנקרא ומונעת שיח ענייני בין אנשים וחילופי דעות פתוחים במרחב הציבורי.
את עיקר האכיפה של התקינות הפוליטית מבצעות בהתנדבות התקשורת הממוסדת והרשתות החברתיות באמצעות מערכת שיימינג מתוחכמת שפועלת במקביל ולצד המערכת המשפטית. "משטרת התקינות הפוליטית" הייתה משתבצת בטבעיות בספר 1984 כ"משטרת המחשבות" שמפניה הזהיר ג'ורג' אורוול בדיסטופיה שכתב. הנזק של התקינות הפוליטית הוא עצום מפני שבהיעדר דיון ענייני ופתוח הקורא לבעיה בשמה ומנתח אותה מכל היבטיה, גם כאלה שאינם נעימים לאזנו של ציבור מסוים, אי אפשר להגיע לפתרון יעיל וחסכוני שישרת באמת את צרכי הציבור.
מיתר שלישי שעליו פורט טראמפ היא האיבה שרוחשים מגזרים שמרניים בציבור האמריקני לתקשורת הממוסדת. הרשתות החברתיות הן הפלטפורמות שבהן הוא משתמש לנגח אותה. טענה אחת מוצדקת בפי מקטרגי המדיה שמספקת חדשות ואקטואליה בארה"ב היא שהתוכן העיתונאי של רובה מושפע משיקולי רייטינג, יוהרה ונטייה פוליטית, יותר מהצורך לספק לציבור מידע אמין ולשים אותו בפרופורציות ובהקשר הנכונים.
פוליטיקאים מתוחכמים וכוחניים אלה, מנצלים לטובתם, באמצעות מניפולציות, את מגרעות השיטה הדמוקרטית הנהוגה בארצם ואת הפוליטיקאים והפקידות המושחתים כדי לאכוף את רצונם
לעומת זאת, הטענה שמעלה טראמפ נגד המדיה שלפיה היא מפיצה "פייק ניוז" פשוט לא נכונה. שקר גס. מידיעה ומניסיון אישי, רוב המדיה האמריקנית מקפידה הקפדה יתרה על בירור האמת ועל הצגת עובדות בדוקות.
אבסורד נוסף המשחק לידי טראמפ הוא ששיקולי הרייטינג גורמים לתקשורת – גם זו שמצהירה בגלוי שהיא נגדו - לסקר באובססיביות אותו ואת ציוציו ולהגיב עליהם. כך הם הופכים אותו לא רק למגה-סלב ומגדילים את סיכויי הבחירה שלו – הם גם מהווים מערכת הגברה לכל שטות שהוא פולט. כך מצליח טראמפ, בלי מאמץ, לקבוע את סדר היום הפוליטי והלאומי על חשבון הרבה נושאים חשובים אחרים שנדחקים לשולי השיח הציבורי ולכן אינם זוכים לטיפול.
טראמפ מצליח לתת ביטוי לרגשות הזעם ולתסכולים המודחקים – המוצדקים ברובם – של אמריקנים רבים. הוא נבחר בגלל הבטחה עמומה, במשתמע, שנתן לבוחריו ולפיה הוא ישנה את המערכת. אבל בארבע שנות נשיאותו הוא אפילו לא ניסה לעשות משהו מהותי. הוא רק צייץ ושיקר והחליף נושאי תפקידים בכירים באחרים שלגביהם האמין שהם ישרתו טוב יותר את צרכיו ואת גחמותיו, ושמר על גובה להבות התמיכה בו באמצעות הסתה ושליטה בסדר היום הציבורי.
טראמפ על תוצאות הבחירות, לפני שיש תוצאות לבחירות
(צילום: רויטרס)
ומאחר ששום דבר לא השתנה, גם הטראמפיזם לא ייעלם, גם אם טראמפ לא יישב בסופו של דבר ארבע שנים נוספות בבית הלבן. הציבור האמריקני, שמקוטב וקרוע משנאה כפי שלא היה במשך דורות, יישאר זועם ומתוסכל, ולפחות חלקו ימשיך לאמץ לחיקו פייק ניוז ותיאוריות קונספירציה, ולשמוע בקולו של טראמפ. הציבור הזה יהיה טרף אידאלי למבצעי השפעה בסייבר של הרוסים, הסינים והאיראנים.
הטראמפיזם כתופעה לא מוגבל רק לגבולות ארה"ב. הוא קיים בסגנונות שונים במדינות אחרות שבהן הדמוקרטיה הסתאבה וחדלה לתפקד, ולכן נחטפה על ידי מנהיגים סמכותניים בנוסח טראמפ.
פוליטיקאים מתוחכמים וכוחניים אלה, מנצלים לטובתם, באמצעות מניפולציות, את מגרעות השיטה הדמוקרטית הנהוגה בארצם ואת הפוליטיקאים והפקידות המושחתים כדי לאכוף את רצונם. בה בשעה הם גורפים אהדה וקולות בבחירות כשהם מציגים עצמם כקורבנות אותה שיטה, מוסדותיה והעקרונות שעל פיהם היא פועלת.
"העריץ המתקרבן", זו תמצית הטראמפיזם שאיתו כנראה נצטרך לחיות עד שיקרה אסון או שבמדינות הנגועות בו תימצא דרך לעקור את הסיבות שהביאו לצמיחתו. אם למישהו זה מזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה, ובכן, זה על אחריותו בלבד.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
