20 שנה לרצח גלעד זר
(צילום: אלישע בן קימון)
כמעט בלתי אפשרי לנסוע ברחבי השומרון מבלי לפגוש במורשתו של גלעד זר ז"ל. יישובים שהקים, אתרי הנצחה לזכרו, אחיו שמוערבים בקהילה שבאזור, שמונת ילדיו - דמותו כאילו ניצבת בכל מקום, למרות שנרצח לפני 20 שנה. משפחת זר, אחת הבולטות בהתיישבות, נטועה עמוק ביהודה ושומרון - מהר חברון בדרום ועד לצפון השומרון. העיסוק המשפחתי שמוגדר כ"הכשרת קרקעות", הקרבה לדרגים הפוליטיים והצבאיים, כמו גם העובדה ש"חוות גלעד" - היישוב שהוקם לזכרו של גלעד, הפך לסמל שבו ביקרו רבים - מנערי גבעות, ועד קצינים בכירים, שרים וחברי כנסת - כל אלה ממקמים את משפחת זר בלב העשייה ההתיישבותית.
בדיוק לפני 20 שנה נודע להגר זר כי בעלה, גלעד, נהרג בפיגוע ירי. "הרצח של גלעד ז"ל הכה בכולנו, וודאי ברמה האישית אבל גם ברמה הקהילתית-אזורית, משום שהוא היה אחראי על הביטחון. חיכו לו מפגעים במארב. פגיעה בו משמעותה הייתה פגיעה בביטחון התושבים. הבנו שאסור לתת לזה לעבור בשקט", מספרים בני משפחת זר.
את הגר זר פגשנו ביישוב איתמר, שהיא ובעלה גלעד היו ממקימיו. "אני מתגעגת אליו", היא אומרת, "הכאב תמיד שם אבל לא מוביל אותי. בחרתי לחיות. לגלעד ולי עדיין יש מחויבות לביטחון ארץ ישראל, לילדים שלנו ולנכדים. הוא אמנם לא פה, אבל לתחושתי אנחנו מגדלים אותם יחד".
הגר, אמנית במקצועה, ממעטת להתראיין. רק לאחרונה סיימה עבודת פסיפס שקובעה על קיר בכניסה לבית הכנסת המרכזי ביישוב איתמר. בעבודה, חרוטים שמותיהם של נרצחי הפיגועים מהיישוב: בני משפחת שבו, האם רחל ושלושת בניה - נריה, צביקה ואבישי ז"ל ואיש כיתת הכוננות יוסף טוויטו שנרצחו בפיגוע חדירה ביוני 2002; משפחת פוגל ובהם ההורים אוהד ורות ושלושה מילדיהם - יואב, אלעד והדס שנרצחו במרץ 2011; וכמובן גם גלעד זר, בחיר ליבה.
הגר בחרה בגלעד למרות שהגיעו מרקעים שונים לחלוטין. היא נולדה בקיבוץ כפר סאלד בצפון וכל קשר בינה לבין ההתנחלויות היה מקרי בהחלט. את גלעד הכירה במהלך שירותם הצבאי. "האיש פשוט ידע איך להקסים אותי ולהשפיע עליי", היא מסבירה, "הייתה לו חוכמה שקשה להסביר. הוא לא איש רגיל, מיד רואים שהוא מיוחד ואחר. התחלנו לצאת יחד. אחרי הצבא הוא הלך ללמוד במכון מאיר בירושלים ואני חזרתי לקיבוץ. באחת השיחות הוא ביקש שאבוא לבקר אותו. גם אחד הרבנים דיבר איתי ואמר: 'תבואי רק לרבע שיחה, תשמעי אותנו', ואני הגעתי לכאן ונשארתי עד היום".
גלעד והגר התחתנו ונמנו עם מקימי היישוב איתמר שבו מתגוררת הגר עם חלק מילדיה עד היום. נולדו להם שמונה ילדים והם החלו לפתח את היישוב יחד עם משפחות נוספות. גלעד מונה לרכז הביטחון של המועצה האזורית שומרון. "היו תחת ידיו 30 יישובים, והוא נהג לבקר בכולם ולעבור מיישוב ליישוב. תמיד ביצע את העבודה עד הסוף והיה מאוד יסודי אבל שמר על חוש הומור. איש מלא בקסם", מתארת הגר.
הפיגוע שגדע את חייו
באותם ימים, גל אלימות שטף את יהודה ושומרון וגלעד סיכן את חייו בהתרוצצות בין זירת פיגוע אחת לאחרת.
איתות לנורא מכל הגיע חודשיים לפני הרצח. במארס 2001, גלעד הגיע לצומת יצהר כחלק מעבודתו ונפצע קשה בפיגוע ירי שהתרחש במקום. הרופאים הצליחו להציל את חייו, הוא נאבק להשתקם וחזר לעבוד. ערב לפני הפיגוע שבו נרצח, פגש ביוסי דגן שכיהן אז כדובר המועצה האזורית שומרון והיום עומד בראשה. "נזרק רימון על בית ביישוב שבי שומרון. כיתת הכוננות קפצה וגם אני. אחרי שטיפלנו באירוע, גלעד הגיע לבדוק שהכל בסדר. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו אחרי שנפצע בפיגוע בצומת יצהר, ושאלתי אותו לשלומו. 'חי', הוא ענה לי. זו המילה האחרונה ששמעתי ממנו", מספר דגן.
יום למחרת המפגש הזה, ב־29 במאי 2001, בשעה שבע בבוקר, נפתחה אש לעבר הג'יפ של גלעד בצומת ג'ית הסמוכה לאחת הכניסות לשכם. זה היה מארב מתוכנן. מספר כדורים פגעו בגלעד ומותו נקבע במקום. "שמעתי שהיה פיגוע", מספר איתי, אחיו הצעיר של גלעד, "התקשרתי לאבא שלי ושאלתי מה קרה. 'קרה לנו הנורא מכל', הוא אמר".
ביום הקשה הזה הייתה צרויה (35), ביתו הבכורה של גלעד, ביום חופש מבית הספר. "הייתי אז בת 15 וחצי, הגדולה מבין כל הילדים. שמעתי שהיה פיגוע והרב משה רונצקי ז"ל הגיע אלינו הביתה. הוא דפק על הדלת, וכשראיתי אותו הבנתי מיד שאבא כבר לא איתנו. לא היה צריך להגיד לנו. התחושה היא מאוד־מאוד קשה. בתור בת בכורה הרגשתי אחריות על שבעת האחים שמתחתיי. יום הרצח התגלגל מאוד מהר, לוויה ענקית עד אמצע הלילה. הרבה אנשים חשובים", מספרת צרויה, "זה הידהד כי אבא שלי היה סמל לביטחון, לאחריות ולמסירות לתושבים. ברצח הזה משהו בתחושת הביטחון התערער".
הפעולות להנצחתו
מיד לאחר הרצח הבינו בני משפחת זר את המשמעות הלאומית של האובדן הפרטי שלהם, בייחוד בתקופה שבה ביטחונם של התושבים ביהודה ושומרון היה בשפל.
משה זר, אביו של גלעד, שהיה ועודנו דמות מוכרת בהתיישבות, עסק ברכישת קרקעות מפלסטינים ביהודה ושומרון. בסוף שנות ה־70 רכש אלפי דונמים בשומרון עליהם נבנו לימים היישובים ברקן, מעלה שומרון, קרני שומרון וגם העיר החרדית "עמנואל". בשנות ה־80 היה משה חבר במחתרת היהודית ובשנת 83' ניצל מהתנקשות בחייו כאשר בעל קרקעות עמו סחר הכה אותו בגרזן, ירה בו ופצע אותו קשה. משה אושפז לתקופה ארוכה והחלים. הפעילות הזאת הפכה אותו לדמות מפתח בבניית ההתנחלויות.
בניסיון להשפיע על הממשלה בתחום המדיני, החליט משה שמסע הלוויה של בנו יחל מחוץ למשרד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, וימשיך אל השומרון. "במהלך מסע הלוויה נורו לעברנו יריות. רצו לעשות פיגוע", מסביר איתי, "זה היה מטורף. אבל לאבא לא היה אכפת. הבנו שצריך לעשות מעשה". במהלך ימי השבעה הגיע שרון לבית המשפחה למפגש שהפך טעון ותיעודו נצרב בזיכרון הלאומי. "לא נמשיך לקבור מתים, נקודה", אמרה ענת זר, אחותו של גלעד ז"ל, לשרון. "אני מרגיש מושפל", הוסיף איתי, "רוצה למות בקרב לא כמו איזה טלה". שרון השיב בדיפלומטיות, "זו מערכה מורכבת", אמר, "גם דמי רותח".
עוד בימי השבעה עלו כמה מחברי המשפחה לשטח שרכש משה זר מפלסטינים והחליטו כי שם תוקם חוות לזכר גלעד, שגם תקרא על שמו. בתום השבעה הצטרפו עוד ועוד פעילים, והחלו לבנות ולפתח את המאחז. מהר מאוד הפך המקום לשטח מריבה מול רשויות המדינה. למעשה, במהלך כל העשור הראשון של שנת 2000 נאבקה החווה כדי לקבל הכשרה משפטית. נערי גבעות הגיעו לאזור והתעמתו עם כוחות הביטחון. אנשי החווה ידעו פינויים, מעצרים וצווי הרחקה. המחלקה היהודית בשב"כ השקיעה מאמצים רבים באזור ו"ישבה" מודיעינית על השטח.
מי שהוביל את המאבק על החווה היה אחיו הצעיר של גלעד, איתי זר. "השתדלתי לראות שגלעד שמח במה שאני עושה ולא כועס עליי", הוא משתף בכנות. בעוד גלעד ז"ל היה איש צבא וביטחון שעבד בשיתוף פעולה מלא עם נציגי הצבא, המשטרה והשב"כ, החיים בחווה לזכרו נראו אחרת לגמרי. חלק לא מבוטל מהנערים שהגיעו לשם לא התגייסו לצבא, העימותים עם כוחות הביטחון הפכו אלימים, וכך גם חלק מהפעולות של תושבי המקום כנגד יישובים פלסטינים בסביבה.
איתי, הרוח החיה מאחורי חוות גלעד, נאבק על קיום החווה ועל הישרדותה. בעיניהם של נוער הגבעות הוא נחשב לדמות מופת, אבל עם הזמן איתי התמתן בקו הפעולה שלו. "אין ספק שעברנו פה תהליך", הוא מסביר, "אבל למרות הכל אף פעם לא הורדתי את דגל המדינה. לא איבדתי לשבריר שנייה את הציונות".
עם השנים, כאמור, החווה תפסה קו פחות קיצוני. הצעירים שלא התאימו לרוח החדשה של המקום - עזבו. הנערים שכן נשארו במקום חויבו בגיוס לצה"ל וחלקם חזרו לגור בחווה בתום שירותם. במקביל, החל תהליך של "הסדרה תודעתית". אלופי פיקוד, קציני המנהל האזרחי וכמובן פוליטיקאים מגיעים לביקורים רשמיים בחווץ גלעד. אנשי החווה מאמינים כי היום בו יוסדר המאחז - לא רחוק מלהגיע.
השליחות המשפחתית
הסערות שידעה חוות גלעד לא נכנסו את דלת ביתה של הגר זר. היא הייתה ועודנה עסוקה במשפחתה הרחבה ובאמנות שלה. "הצער והכאב הם ענקיים והם מלווים אותנו כל יום וכל רגע - אבל הם לא עצב, החיים שלי לא עצובים ואני לא בתודעה של קורבן אלא בתודעה של שליחות. עצב עלול לשתק אותנו, ואני לא משותקת", היא מספרת.
הנכדים עוזרים להגר להרים את הראש ולבחור בחיים בכל יום מחדש. "אין איסור להיות בצער כל עוד את מצליחה תוך כדי לתפקד. לאבל יש מקום בחיי, אבל אני שומרת על עצמי כך שהוא לא ישתלט על חיי. יש משפחה גדולה שצומחת וגדלה, 21 נכדים יש לגלעד ולי. זה מייצר בי כוחות חדשים ומלמד אותי להמציא את עצמי מחדש. לחנך נכדים על מורשתו של אדם שלא נמצא זה קשה, לספר על אדם בתמונה. בוקר אחד קמתי אלמנה עם שמונה ילדים והייתה לי בחירה או ליפול או לקום, בחרתי לקום", היא מוסיפה, "בשבועות האחרונים של המתיחות הביטחונית בארץ קיבלתי המון הודעות מאנשים איך גלעד חסר עכשיו. זה האיש שהשרה ביטחון על תושבים ושהיה תמיד נכון להעניק מענה לאירועים".
"כל מה שספגנו בבית מאמא ואבא זה המסירות להתיישבות בשומרון שהוא לב המדינה ולב הארץ עם ההיסטוריה שבה", אומרת הבת צרויה. "בבית חינכו למודעות שאין קו ירוק. וזאת משפחת זר, ההתיישבות בה היא משהו שורשי. לתוך זה גדלנו, למציאות של הקמת יישובים. זה המסורת של אבא והיא נמצאת היום בכל מקום".
