לפני 200 שנה בדיוק נפח את נשמתו אחד המצביאים המדופלמים ביותר בהיסטוריה, נפוליאון בונפרטה, והוא רק בן 51. האיש שהכתיר עצמו לקיסר צרפת וייסד אימפריה שהתפרשה על פני שטחים נרחבים באירופה סיים את חייו על מיטה קטנה בגלות, באי מבודד באמצע האוקיינוס האטלנטי. עד היום מורשתו נתונה לדיון סוער בקרב הצרפתים: חלקם רואים בו גיבור שהפך את צרפת למעצמה עולמית והניח את היסודות לממשל המודרני, בעוד רבים סבורים שמדובר במחרחר מלחמות ולא שוכחים גם את העובדה שתמך בעבדות.
על רקע המחלוקת הסוערת סביב דמותו ומורשתו של המצביא הצרפתי, הנשיא עמנואל מקרון הודיע ממש ברגע האחרון כי בכוונתו להשתתף בטקס לזכר נפוליאון. "זו תהיה הנצחה, לא חגיגה", הדגיש לקראת האירוע גורם בארמון האליזה. מקרון יניח זר פרחים ויישא נאום בפני חוקרים ותלמידי תיכון בטקס ב"מכון של צרפת" בפריז, איגוד-גג של האגודות המדעיות במדינה.
מקרון כבר מתח לאחרונה ביקורת על ניסיונות להפיל את פסליהם של דמויות היסטוריות שתמכו בעבדות, במסגרת המחאה העולמית נגד גזענות שאותה הצית רצח ג'ורג' פלויד בארה"ב בשנה שעברה, ואמר שמדובר ב"ניסיון למחוק את מה שאנחנו". הגורם בארמון האליזה ששוחח עם סוכנות הידיעות AFP ציין כי הגישה של מקרון היא הסתכלות כנה על ההיסטוריה הצרפתית: "בלי הכחשה, בלי חרטה".
לדברי אותו גורם, מקרון מאמין כי לא נכון לשפוט מנהיגים כמו נפוליאון על סמך הסטנדרטים המוסריים של היום. "אדם בתחילת המאה ה-21 לא חושב כמו אדם בתחילת המאה ה-19", אמר הגורם. "זו ההיסטוריה שלנו ואנחנו צריכים לקבל את זה". עם זאת, הגורם הדגיש כי בנאומו מקרון יגנה את העבדות ויאמר שגם בעיני בני אותה תקופה הייתה העבדות צריכה להיראות כ"תועבה".
12 צפייה בגלריה
מציינים 200 שנה למות המצביא הדגול והקיסר המובס, מול קברו ב"אינווליד" שבפריז
(צילום: EPA)
החלטת מקרון להתייצב לצד אלו המוכנים לציין את זכרו של נפוליאון, גם אם לא ממש לחגוג אותו, מגיעה על רקע נקודות דמיון שונות שפרשנים בצרפת רואים בין שני המנהיגים. בין היתר, מקרון בן ה-43 הוא המנהיג הצעיר ביותר של צרפת מאז נפוליאון, שעלה לשלטון בהפיכה ב-1799, כשהיה בן 30 בלבד. ב-1804 כבר הכתיר עצמו לקיסר, בגיל 35.
בהפיכה שלו שם נפוליאון קץ לרפובליקה הראשונה שהוקמה בעקבות המהפכה הצרפתית ב-1789, ששמה בתורה קץ למונרכיה. נפוליאון, יליד קורסיקה, היה גאון צבאי ויצא למסע כיבושים ביבשת אירופה. הוא הצליח להביס כמה וכמה בריתות שהקימו נגדו המעצמות האירופיות, ושלט בשיא כוחו על חלקים נרחבים ביבשת. אף שבכיבושיו הפיץ את רעיונות המהפכה הצרפתית אל מחוץ לצרפת, בתוך תוכה פעל נפוליאון לדכא את רעיונות הדמוקרטיה ופגע בין היתר בזכויותיהן של נשים.
ב-1802 החליט גם להתיר את העבדות, שנאסרה בתקופת הרפובליקה הראשונה. ההיסטוריונים סבורים שמאחורי המהלך הזה היה רצונו של נפוליאון להשתלט על סחר הסוכר באיים הקריביים, על רקע תחרות עיקשת שהציבו בפניו האנגלים. אולם מתילדה לארה, היסטוריונית צרפתית, סבורה שלהחלטה הזו היה גם מניע גזעני. החוקרת האמריקנית מרלין דוט כתבה לאחרונה מאמר שפורסם ב"ניו יורק טיימס", ובו גינתה את הכוונה לקיים אירועים לזכר נפוליאון. היא כינתה אותו "הרודן הגדול ביותר של צרפת" וטענה שמדובר ב"אייקון של גזענות לבנה".
לצד פעולות אלו וכיבושיו הצבאיים, נפוליאון זכור במיוחד הודות ל"קוד נפוליאון", שורה של חוקים וכללי מנהל אזרחי שהנחיל ואשר יושמו ברחבי העולם. בין היתר כוללים החוקים הללו קידום של השכלה גבוהה, מיסים ופיתוח תשתיות, כבישים ומערכות ביוב. "קוד נפוליאון" הכיר גם בערך השוויון, והביא בכך לשיפור ניכר במעמדם של היהודים באזורים שהיו תחת שלטון האימפריה הצרפתית.
בסופו של דבר הובס נפוליאון ב-1814, בין היתר בעקבות כישלון ניסיונו לכבוש את רוסיה. הוא הוגלה לאי אלבה שבים התיכון, כ-20 ק"מ מחופי איטליה, אך תוך זמן קצר הצליח לברוח משם, לזכות מחדש בתמיכת אנשי הצבא ולהפוך מחדש לשליטה של צרפת, במקום המלך לואי ה-18 שברח מפריז. שלטונו זה מוכר כ"שלטון 100 הימים": הוא הובס במהרה על ידי בעלות הברית האירופיות, בקרב ווטרלו המפורסם בבלגיה. לאחר מכן המעצמות לא חסכו זהירות, אם כי כן חסו על חייו: נפוליאון הוגלה הפעם לאי מרוחק עוד יותר, האי הלנה שבאמצע האוקיינוס האטלנטי. נפוליאון ביקש להישלח לגלות באמריקה, וצוטט כשראה את האי הגעשי מספינתו: "זו לא הולכת להיות שהות נעימה".
נפוליאון מת על משכבו ב-5 במאי 1821, ב-17:59 לפי השעון המקומי, ולפי המסורת מילותיו האחרונות היו: "צרפת, הצבא, מפקד הצבא, ז'וז'פין". עד היום סיבת מותו לא ידועה. גופתו נקברה תחילה בשטח האי, אך ב-1840 הועברה לצרפת, שם עצמותיו נטמנו בארמון "האינווליד" שבפריז.
לקראת יום השנה ה-200 למותו, כ-160 מוסדות בצרפת – מבתי ספר ועד מוזיאונים – הודיעו כי בכוונתם לקיים אירועי זיכרון, אם כי רבים מהאירועים הללו צומצמו בעקבות מגפת הקורונה. גם בטלוויזיה הצרפתית התמלא לוח השידורים בתוכניות דוקומנטריות על האיש ומורשתו, וספריות במדינה דאגו להזמין ספרים חדשים על חייו.
בימין הצרפתי אין כמובן שום שאלה בנוגע לגדולתו ההיסטורית של נפוליאון. "למה שלא נחגוג אותו?", תהתה מנהיגת הימין הקיצוני מרין לה-פן בראיון אתמול לרדיו הצרפתי. "הוא היה דמות היסטורית ענקית. אני מצטערת שהנשיא מנציח אותו בחופזה. הוא עשה כל כך הרבה עבור המדינה שלנו, והוא נתן כל כך הרבה לעולם".
מנגד, בשמאל בצרפת קראו למקרון להימנע מהשתתפות באירועים. "הרפובליקה לא צריכה להוקיר באופן רשמי אדם שקבר את הרפובליקה הראשונה בהיסטוריה שלנו והקים במקומה משטר אוטוריטרי", כתב הפוליטיקאי אלכסי קורבייר במאמר שפרסם ב"לה פיגארו". גם בממשלתו של מקרון ניכרה אי-נחת מסוימת מהחגיגות. שרת השוויון אליזבת מורנו הודתה כי נפוליאון היה "דמות גדולה בהיסטוריה הצרפתית", אך מנגד אמרה כי הוא היה גם "אחד המיזוגנים הגדולים".
עבור ההיסטוריונים השאלה מורכבת יותר. "זו לא שאלה של האם הוא היה גאון או מפלצת, זה קשור בזיכרון של מה שהוא עשה – שהוביל לשליטה של צרפת על אירופה ברגע מסוים", אמר ההיסטוריון הצרפתי ז'אן טולרד, שנחשב לאחד המומחים החשובים בנוגע לחקר חייו של נפוליאון. "זו ההיסטוריה שלנו, ואומה ששוכחת או מטשטשת את ההיסטוריה שלה – נידונה לכישלון".
