חוקי היסוד כבוד האדם וחופש העיסוק, שנחקקו ב-1992, עשו מהפכה בכל הנוגע לזכויות אדם בישראל. כמה שנים לאחר מכן, המהפכה התרחבה לאחר שבית המשפט העליון נטל לעצמו את הסמכות לשנות או לבטל חוקים שסותרים את חוקי היסוד. מי שהוביל את הגישה זה השופט אהרון ברק, שכונה "אבי המהפכה".
25 שנה אחרי שברק מונה לנשיא בית המשפט העליון, חזרנו אל הוויכוחים שליוו את "המהפכה החוקתית", שמסעירה את ישראל גם היום.
מסבירים את המהפכה החוקתית: פסקת ההתגברות ופסקת ההגבלה
(צילום: משי בן עמי)
בשנת 1992 נוצר מצב משפטי חדש בישראל, כשהכנסת חוקקה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שעיגנו את זכויות האדם במדינה. שניהם כוללים כיום "פסקת הגבלה" שנועדה להגביל את החקיקה העתידית בכנסת.
פסקת ההגבלה קובעת שאי אפשר לסתור את חוקי היסוד, אלא אם החוק עומד בשלושה תנאים: הולם את ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נחקק ל"תכלית ראויה", והוא "מידתי". כך, מאותו הרגע נאלץ כל חוק לעבור שתי מסננות: לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה, ולעבור ביקורת שיפוטית של בג"ץ, אם הוגשו נגדו עתירות.
8 צפייה בגלריה
מליאת הכנסת. חוקי היסוד הגבילו את חקיקת החוקים בכנסת
(צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)
החוקים אושרו במליאה ברוב רגיל של חברי כנסת, כשרבים מהם כלל לא השתתפו בהצבעה. אבל כבר במהלך העבודה עליהם היו ניצני התנגדות לחוקים, שלטענת רבים מהח"כים המשמעות שלהם מרחיקת לכת.
הסיעות החרדיות והדתיות התנגדו לחוקים מחשש להתערבות של בית המשפט העליון בנושאי דת ומדינה. ח"כים נוספים טענו שמדובר ב"מחטף" שמפר את האיזון בין הכנסת והממשלה לבית המשפט העליון. חלק מהם כינו את זה "הפיכה".
המהפכה מתרחבת בבית המשפט
חודשים ספורים אחרי שברק נכנס לתפקידו כנשיא בית המשפט העליון פורסם פסק הדין שמהווה את התשתית למימוש "המהפכה החוקתית". אמנם במקרה זה השופטים קבעו שהחוק שנגדו הוגשה העתירה לא סותר את חוקי היסוד, אך בהערת אגב הם עסקו במשמעות חוקי היסוד ובמידת הביקורת השיפוטית שניתן להפעיל.
8 צפייה בגלריה
ברק. הוביל את הגישה שמעניקה לשופטים את היכולת הנרחבת ביותר להפעלת ביקורת שיפוטית
(צילום: מוטי קמחי)
ברק הוביל בדבריו גישה שמעניקה לשופטים את היכולת הנרחבת ביותר להפעיל ביקורת על חוקים. לדבריו, צריך לבחון לא רק את העובדה שהפגיעה בחוק היסוד משיגה את המטרה הנדרשת ושמדובר בפגיעה המינימלית ההכרחית, אלא גם שהתועלת שמופקת מהחוק מצדיקה את הפגיעה בחוק היסוד.
"מכוחו של השינוי הזה הפכה ישראל לדמוקרטיה חוקתית", אמר ברק בכנס שנערך לציון 20 שנה למהפכה החוקתית. "הריבונות היא של העם, והעליונות היא של הכנסת כרשות מכוננת (הרשות שאחראית על בניית החוקה של המדינה – ט"צ). המהפכה נעשתה על ידי הכנסת".
על בסיס דבריו של ברק, שבהם תמך חלקית גם קודמו בתפקיד מאיר שמגר, הרחיבו השופטים את הביקורת השיפוטית שהם יכולים להפעיל על חוקי הכנסת.
שורה של פסיקות בית המשפט מאז, וכן מאמריו של "אבי המהפכה" - אהרון ברק, הופצו בפקולטות למשפטים, בקרב השופטים ולעיתונאים, והקנו את התחושה שבישראל התחולל מפץ משטרי.
העובדה שבית המשפט העליון קיבל כוח לבטל ולשנות את חקיקת הכנסת, נתפסה בקרב חלק מהציבור כקיבוע עליונות המשפט וזכויות האדם.
מנגד, היו שראו בכוח הרב שהגיע לבית המשפט פגיעה בכוחה של הכנסת, שהיא הריבון ומייצגת את העם. המבקרים טענו שאת הערכים קובעת הכנסת, ולא קומץ שופטים מקצוענים שהערכים שמשמשים אותם בפרשנותם לא תמיד זהים לערכי העם ונבחריו.
הביקורת התעצמה ואף נטען שאם נותנים לבית המשפט העליון סמכות לשנות או לבטל חוקים יש לשנות את דרך מינוי השופטים, כך שיהיה מגוון דעות רחב בקרב הפוסקים.
מי בעל הבית?
חוקי היסוד וסמכות בית המשפט העליון הפכו להיות אבני בוחן לבדיקת כל דבר חקיקה או החלטה שלטונית במדינה. מוסדות המדינה, כולל הכנסת, הממשלה וגופים פוליטיים, חיכו לשמוע את עמדת בג"ץ, שהחל לבחון בסיטונות את חוקיות מעשיהם במענה לעתירות שהוגשו אליו.
8 צפייה בגלריה
מליאת הכנסת ושופטי העליון. מי בעל הבית?
(צילום: דוברות הכנסת - עדינה ולמן, מארק ניימן/ לע"מ )
במדינה משוסעת, חסרת מסורת חוקתית, מוקפת אויבים ומוכת טרור, הפכו פסיקות בג"ץ למאתגרות, מפלגות ויעד לניגוח. זאת לצד היותן מקור לגאווה ולא פעם "מגן" ישראלי מפני מתקפות בינלאומיות.
אלפי פסקי דין שנתנו שופטי בג"ץ פירשו כל צעד חקיקתי של הכנסת או מעשים של הרשות המבצעת. חוקי היסוד ופסיקות בג"ץ שינו לבלי היכר את המשפט פלילי, האזרחי, דיני המלחמה, המשפחה ועוד. כך למשל, כל מפקד בצה"ל נדרש לשאת בתרמיל המבצעים את הכללים מה מותר ומה אסור לעשות בפעילות מבצעית, שנגזרו מעקרון המידתיות שהטמיעו חוקי היסוד.
לאורך השנים הפכו פסיקות בג"ץ יעד לוויכוח חוצה מפלגות וזרמים עדתיים, דתיים וביטחוניים שעוסקים כולם בשאלת הכוח – מיהו בעל הבית בחקיקה ובפרשנות? בג"ץ באמצעות היכולת לבטל ולשנות, הכנסת שהיא מייצגת את העם, או הממשלה שמושלת במדינה?
המערכת הפוליטית טוענת לא פעם כי בית המשפט העליון מגביל את כוחה, וכי השופטים סוטים מסמכותם. השופטים טוענים שבפרשנותם הם שומרים על האזרח הקטן מפני הכוח של הרוב במדינה, ומערכת המשפט סוברת שהמגן היחיד על זכויות האדם והמיעוטים בישראל הוא בית המשפט העליון. לשיטתם, תפקיד בית המשפט העליון הוא לבחון את מעשי הממשלה ופעילות הכנסת לאור החוקים והערכים הללו.
המהפכה לא הייתה ולא נבראה?
אבל גם בתוך בית המשפט העליון עצמו מתנהל כבר שנים ויכוח על היקף ההתערבות השיפוטית. כבר בפסק דין "בנק המזרחי", שבו ברק שטח לראשונה את משנתו המלאה בנוגע ל"מהפכה החוקתית", היו שהתנגדו לדברים. המשנה לנשיא דאז, השופט מנחם אלון, הוביל את הקו השמרן שביקש לרסן את ההתערבות של השופטים בהחלטות שלטוניות.
הוויכוח בתוך המערכת המשפטית יצא גם מגבולות בית המשפט. השופט בדימוס משה לנדוי ופרופ' רות גביזון היו בין אלו שהובילו את ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי של ברק.
"המהפכה החוקתית לא הייתה ולא נבראה, אלא משל הייתה", כתב לנדוי בביטאון משפטי. "אין מקום להסמיך את בית המשפט להתערב בחוקי הכנסת בעלי תוכן ערכי או פוליטי ובחוקים העוסקים ביחסים ההדדיים בין האזרח לשלטון ולזכויות האזרח... נקיטת עמדה בהם, עד כדי ביטולים של חוקי הכנסת, עלולה להביא לפוליטיזציה של השיפוט וכרסום במעמד מערכת השיפוט ובראשה בית המשפט העליון".
מנגד, ברק סבור שלא רק שהמהפכה קיימת, אלא שהיא הפכה לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי בישראל. "אם בעבר שלטה בשיח זה הסמכות השלטונית, הרי שעתה שולטים בשיח זה זכויות האדם", אמר בעבר. "החברה הישראלית בעיקרה הפנימה את צמד הביטויים 'כבוד האדם וחירותו' ומאז הם שגורים בפי כל".
ברק סירב לקבל את הטענות שהגישה שהוביל אחראית למתח בין מערכת המשפט לכנסת ולממשלה. "הגברת המתח בין בית המשפט והכנסת וההתקפה על הלגיטימיות של בית המשפט העליון אינם קשורים כלל למהפכה החוקתית. הם פרי המציאות הביטחונית... הם פרי המציאות החברתית... הם פרי תת-תרבות של אנשי שלטון שהתפיסה 'It is not done' לא מושרשת אצלם".
"הטענה כי הרטוריקה (הגישה שהוביל ברק – ט"צ) היא שהרחיקה את מתנגדי החוקה ממנה, איני יכול לקבל טיעון זה", הוסיף. "הרטוריקה גרמה להגברת השיח החוקתי ולהפנמתו בחברה הישראלית. ההתנגדות להמשך מפעל החוקה נובעת מטיעונים עניינים הקשורים למעמד הדת במדינה ולמעמד זכויות האדם בעת הלחימה בטרור".
הניסיונות לעקוף את המהפכה
רעיון ה"התגברות" עלה בישראל שנה לאחר שחוקי היסוד שנוגעים לזכויות אדם התקבלו בכנסת. ב-1993 פסק בג"ץ שהסדר שאוסר על חברה לייבא בשר לא כשר פוגע בחופש העיסוק שלה ולכן הוא מבוטל. ממשלת רבין טענה שמדובר באיום על הסטטוס-קוו בנושאי דת ומדינה והתחולל משבר פוליטי.
ברק, שהיה אז המשנה לנשיא בית המשפט העליון, הציע להגיש את חוק היסוד בנוסח חדש שיכלול "פסקת התגברות", כלומר תנאים שבהם הכנסת יכולה לחוקק מחדש חוק שעומד בסתירה לחוק היסוד.
בפועל, בית המשפט העליון פסל 20 חוקים וסעיפי חוקים עד היום, אך מדי פעם עולה ההצעה להוסיף פסקת התגברות גם בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולאפשר לכנסת לשוב ולחוקק חוקים שנפסלו על ידי בית המשפט. היה גם ניסיון לחוקק את חוק יסוד: החקיקה, אמור היה להסדיר ולתחם את יחסי הכנסת מול בית המשפט העליון.
הוויכוח בין הפוליטיקאים לשופטי בית המשפט העליון לא נוגע בשאלה אם ניתן בכלל לחוקק מחדש חוק שנפסל בבית המשפט, אלא כמה חברי כנסת צריכים לתמוך בחוק כדי לעקוף את פסיקת השופטים.
במערכת הפוליטית רוצים רוב של 65-61 ח"כים, כלומר רוב קואליציוני רגיל, ואילו המערכת המשפטית רצתה תמיכה של 80-75 ח"כים. נוסחאות אחרות שהוצעו בנושא לא צלחו.
המהפכה כיום
הרכב בית המשפט העליון הנוכחי, בראשות הנשיאה אסתר חיות, נחשב לפלורליסטי יותר בהשוואה לעבר, שכן אינו מורכב רק מתלמידיו של ברק.
בשנים האחרונות נוספו לבית המשפט שופטים עם אוריינטציה שמרנית כמו אלכס שטיין, יעל וילנר ודוד מינץ, הם נוספו לשופטים שנחשבים שמרנים כמו נועם סולברג וניל הנדל. עם זאת, לא ניתן לתייג אותם באופן מובהק וחד גוני.
הביקורת שניתנה במהלך השנים על בית המשפט העליון שינתה את המציאות שלפיה "הכל שפיט", כפי שטען הנשיא ברק. כבר כמה שנים שבית המשפט העליון נמנע מלהתערב בנושאים מדיניים ופוליטיים שבהם הליבה אינה זכויות אדם בטענה של "אי שפיטות מוסדית". במקרים רבים השופטים מעירים לכנסת או לממשלה על אי תקינות שצריך להסדיר, כדי להימנע מהתערבות.
כך למשל, 11 שופטים דחו את העתירות נגד הכשירות של ראש הממשלה בנימין נתניהו להקים ממשלה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, במעשה שנחשב כ"ריסון שיפוטי".
נשיאת העליון: באמצע הספקטרום
אל מול הביקורת, נשיאת העליון חיות הבהירה בכמה הזדמנויות שונות את החשיבות שהיא רואה בשמירה על הביקורת השיפוטית ונחשבת היום כחוד החנית בהגנה על זכויות האדם שנגזרו מ"המהפכה החוקתית", אולם היא אינה מהפכנית. "מהפכה אינה נדרשת במדינה שחרטה על דגלה מיום הקמתה - במגילת העצמאות שלה - ערכים של זכויות אדם יהודיים ודמוקרטים כערכי יסוד", אמרה בכינוס ציבורי.
"אכן דרכו של המשפטן במדינה דמוקרטית כשלנו אינה דרך הרבולוציה אלא דרך האבולוציה - דהיינו תהליך נמשך של צמיחה והתפתחות ושל שינויים הנעשים בזהירות ובאחריות הנדרשים עם השתנות העתים ובהתאם לצורכי החברה".
חיות כשופטת מצויה באמצע הספקטרום שבין אקטיביזם לבין ריסון שיפוטי. "אכן, דמוקרטיה היא שלטון הרבים, שלטון העם. בכך היא נבדלת משלטון היחיד או שלטון המעטים. אך תיאור זה איננו ממצה בשום אופן את מהות הדמוקרטיה", היא הוסיפה. "על מנת ששלטון הרבים לא יהפוך לעריצות הרבים, יש להבטיח את ההגנה על שלטון החוק ועל זכויות הפרט ובעיקר על זכויות המיעוט החי בתוכנו המעוגנות בין היתר בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו".
חיות הדגישה כי בכל הנוגע להפעלת ביקורת שיפוטית אין מדובר בשום פנים ואופן במאבקי כוח ושליטה, אלא "במילוי התפקיד המוטל עלינו כשופטים, והוא - שמירה על שלטון החוק, שמירה על ערכי יסוד חוקתיים ועל זכויות אדם".
